“זהו סיפורה של נאנא, ביתה של ז'רבאז, והדמות הראשית בספר שנשא את שמה.
כבר בקריאת "ז'רבאז", בקטעים שיוחדו לבת הזקונים שלה נאנא, היה ניתן לזהות מאפיינים באופייה שהניחו את המסד לספר נשוא סקירה זו, הנושא את שמה.

בפתיחת הספר מסופר על הצגת הבכורה ל"ונוס הבלונדינית" שנערכה ב"תיאטרון הואריטה" בכיכובה של שחקנית אלמונית בשם נאנא שכל פאריז מדברת בה כבר 6 חודשים עוד בטרם נראתה כלל בציבור. הצגת הבכורה תוזמנה סמוך לפתיחת התערוכה הגדולה בפאריז שנערכה בשנת 1867, ומכאן אנו למדים שיעור על יח"צ בעולם התרבות הפאריזאי במחצית השנייה של המאה ה- 19.

נאנא, צעירה יפיפייה ובעלת קסם אישי, שעסקה באותה תקופה בזנות ונתמכה בדאגינה, בחור ממעמד האצולה, הצליחה באמצעותו לקבל את התפקיד הראשי "ונוס" בהצגה האמורה.

למרות שלנאנא לא היה כישרון מינימלי כשחקנית וזמרת, היא הצליחה לכבוש את לב הקהל (הגברי ברובו יש לומר...) בזכות קסמה האישי, יופייה המהפנט והופעתה בעירום, בחלק מההצגה, וזאת ללא בושה ובטבעיות גמורה.

מכאן ואילך זולא מספר בפרטי פרטים, כדרכו יש לומר, על מחזריה השונים, רובם בעלי ממון שתומכים בה כספית בתמורה לעינוגם המיני.
זולא מתמקד בעיקר בתומך העיקרי של נאנא, הרוזן מופא, אציל אדוק בדתו שנאנא בקסמיה ממש הצליחה להעבירו על ד(ע)תו, תוך כדי השפלות בלתי פוסקות וגרמה לו כמעט להתרושש לחלוטין, והוא לא היחיד יש לומר...

זולא , דרך סיפורה של נאנא, מותח ביקורת על החברה הצרפתית הגבוהה, הצבועה והדקדנטית, בו כל אחד ואחת מנצל את מי שניתן. נאנא במובן הזה היא היוצאת מהכלל שכן הצליחה ממעמדה הנחות לנצל את כל מי שיכלה ולהפוך בעצמה, למה שאנחנו מכנים כיום, "סלבית-על".
נאנא הצליחה לעשות זאת תוך ניצול כישוריה הנשיים, חולשת הגברים העשירים והצבועים וגם בגלל שבאופן מובנה הייתה חסרת בושה, עוד מילדותה.

אז תכלס, איך הספר?
אם הספר היה נכתב היום סביר להניח שלא הייתי קורא אותו.
הספר עמוס בפרטים, שרובם רכילותיים ועוסקים ברובם במאהבים חדשים, ישנים ובעיקר כאמור ברוזן הכנוע מופא ובבולמוס קניות כזה או אחר של נאנא.

נאנא עצמה מתגלה כבחורה ריקנית ולא ממש מעניינת. הדמויות מסביב לנאנא מעניינות עוד פחות ממנה ואם כבר אז אני מעדיף את הדמויות ב"ז'רבאז".

אז מדוע אני מעניק לספר 4 מנצנצים? כי מאחורי הריקנות והפטפטנות ישנו הסופר הגדול זולא, שהיטיב לכתוב ולתאר את החברה בה הוא חי ובאמצעות הסיפור על נאנא הצליח להעביר באופן משכנע את המסר שרצה להעביר ואת הביקורת שלו על החברה בה הוא חי.
במובן זה סדרת הרוגון-מקאר, שנאנא חלק ממנה, היא מסמך היסטורי מהמעלה הראשונה.”

“סיימתי את הספר בקושי רב. הקריאה בו היתה חוויה מעיקה וכבדה עבורי, ולא בגלל 469 עמודיו.
הרומן, למי שאינו מכיר, יצא לאור ב-1879 בצרפת של הרפובליקה הצרפתית השלישית וה"בל אפוק" (העידן היפה), אך מתרחש במשך שלוש השנים האחרונות של הקיסרות הצרפתית השנייה ברשותו של הקיסר נפוליאון השלישי, ומסתיים ערב מלחמת צרפת-פרוסיה (1870).
מתוך סדרה של כעשרים ספרים בשם "רוגון מקר" שכתב זולא, "נאנא" היה אחד המצליחים והמפורסמים ביותר, והוא הידוע מביניהם עד היום. אנו מתוודעים לסיפורה של נאנא, קורטיזנה שעלתה לגדולה מאשפתות פריז, המצליחה להפיל לרגליה מבחר של גברים, צרפתיים ואחרים, ובתוך שלוש שנים אף להרוס רבים מהם מבחינה כלכלית, נפשית, ולפעמים – פיזית.
העלילה אינה מתפתחת באופן משמעותי, ולמען האמת היא רפטטיבית למדי. בתוך כך, גם הדמות הראשית לא עוברת תהליך של שינוי או הארה, והשפה שבה נכתב הספר יומיומית ואף וולגרית לעתים קרובות. הקורא לא ימצא בספר אף לא דמות אחת נעלה שאיתה יוכל להזדהות, אף לא רגש אנושי אחד נשגב שבו יוכל להתנחם, לא מצד בני המעמד הנמוך ולא מצד בני המעמד הגבוה. הוא כן ימצא כאן שפע של תיאורי דקדנס ארכניים היורדים לפרטי-פרטים, של תשוקות מגוונות ובלתי ניתנות לריסון המנסות להסתתר מאחורי גבה של אדיקות דתית ומוסרית צבועה. התיאורים הללו מתנפלים על הקורא ללא רחם בדמות נחשול עצום של גברים, נשים, בני אצולה, בורגנים, שחקני תיאטרון, זונות צמרת וזונות רחוב עלובות; של סוסים, כרכרות, נשפיות ומרוצים, רהיטים יקרים ושבורים, קרינולינות ושכיות חמדה, שמלות משי, כותנות וסמרטוטים קרועים, תכשיטים, סלונים, טפטים, שטיחים, מיטות, חדרי הלבשה ווילונות משי; של ארמונות, אחוזות כפר, בתים עירוניים, תיאטראות, חדרי שחקנים וחדרי מדרגות, דירותיהם החרבות של עניים מרודים, מסעדות פאר, מזללות ובתי תמחוי, ועוד ועוד. מהכול עולים ריחות כבדים ומחניקים של מצי גוף והפרשותיו, לחות וריקבון, חולי, זוהמה ובשמי יוקרה. הכול זורם ללא הפרעה במדרון, הישר לאבדון ידוע מראש, בלי סיכוי לגאולה, ללא קורטוב של רציונל או של עכבות מוסריות.
אם חטפתם סחרחורת קלה מהתיאור הנ"ל, הרי זה כאין וכאפס לעומת מה שמתרחש בספר, ואני חושבת שזה בדיוק מה שרצה זולא להשיג בכתיבתו: נאנא איננה רק אישה בשר ודם (יש שיגידו שדמותה אינה מעניינת מספיק כדמות מרכזית ברומן), היא סמל לתקופה מנוונת, היא כוח הטבע ההרסני שיביא אותה אל סיומה הבלתי נמנע. הספר הזה סמיך ועתיר קלוריות כמו רוטב עשיר מדי של שמנת וחמאה, שלאחריו מתחשק פשוט לצום במשך שבוע. אין בו ולו מעט רחמים, גם לא על האומללים חסרי הישע הנקלעים למערבולת שהוא יוצר – בנה הפעוט, החולני והעלוב של נאנא, כלבה הקטן או סוסיו של הרוזן דה ונדרברה שעלו באש יחד איתו.
זולא מתאר כאן את פריז ואת אזרחיה באופן נטורליסטי קר וללא ייפוי. התיאור הזה היה לעתים מעל לכוחותיי כקוראת עד כדי רתיעה ומיאוס, אבל המאמץ השתלם. זולא מקים לתחייה בכישרון פלאי תקופה שאיננה עוד, ולי, שחייתי בפריז במשך כמה שנים ואני מכירה את הרחובות המוזכרים בה, היה מרתק ומרגש לסייר בה. בנוסף, כמי שלמדה בצעירותה תיאטרון, התיאורים של תיאטרון "לה ואריטה", על קירבו ועל כרעיו, ההצגות, החזרות והצופים, הם פשוט מתנה יקרה מפז.
הספר לא יתאים לבעלי לב רך (או בכלל, לכל מי שיש לו לב). הוא עמוס, דחוס, אכזרי ומיוזע, אבל כתוב בכישרון בלתי רגיל ומומלץ לקריאה, ולו בהקשר הסוציו-היסטורי. לאנשי תיאטרון – זו קריאת חובה!!!
התמונה על הכריכה: "צעירה עם שיער אדום", אנרי דה טולוז לוטרק”

“Nana- 1880
נאנא- סיפור בעל אופן פאם פאטלי טראגי על נערה אבודה בשם נאנא הגדלה בצל משפחתה בעוני מוחלט של פריז בעידן הבל אפוק של המאה ה-19. הסיפור מגולל איך אישה הופכת לזונה ולאחר מכן לשחקנית מחוזרת ועד הפיכתה לאשת הזוהר של פריז (ברומן מן המאה ה-19 העוסק בסוגיות חברתיות הפן הטראגי של החברה ידון את גיבוריו כמובן לסופם הטראגי).

"למה לא סיפרת לי שאתה מכיר את נאנא?"
"נאנא? בחיים לא ראיתי אותה".
"באמת?! נשבעו לי ששכבת איתה".
אבל מיניו, שעמד שם, הניח אצבע על שפתיו וסימן להם לשתוק.
לשאלתה של לוסי הצביע על בחור שעבר שם, ולחדש:
"זה המאהב האישי של נאנא". (ע"מ 14-פרק ראשון).

דאגינה- בחור צעיר משלם לשחקנית נאנא בת ה-18 על שירותי זנות שהיא נותנת, ותוך כדי היא משחקת את דמותה של ונוס בתיאטרון הואריטה. נאנא היא לא רק שחקנית וזונה- היא אמא ללואיזה – בנה הקטן שגדל עצל דודתה.
"אמרתי שמאדאם תקבל את האדונים. הם בסלון".
נאנא זינקה בזעם, אך נעצרה כשראתה את השמות שעל הכרטיסים:
המרקיז דה שואר והרוזן מופא דה בויל"
(..) "כששמעו ששחקנית דגולה מתגוררת בבית הזה, החלטנו מיד להגיע באופן אישי ולפנות בשם עניי העיר. אין כישרון בלי לב". (ע"מ 56-7).

ככה מתחילה ההכרות בין נאנא למופא שתהיה רלוונטית עד סוף הרומן. היא מקבלת כמחמאה שבאו לבקש כאלה אדונים מדופלמים גבירה חשובה שכמוה.
בינתיים נאנא פוצחת ברומן עם ז'ורז' – בנה של הרוזנת העשירה והמיוחסת שלא סובלת אותה. היא ממשיכה לצבור מחזרים והצלחה.
נאנא צוברת חובות כדי לשמור על הארשת של נערת חברה זוהרת- כך היא תמצא את עצמה עם סאטן הזונה ויחדיו הן יחרשו את פריז (הם היו עוד חברות ילדות).
הרומן המתרקם בין מופא שאשתו סובין בוגדת בו עם בחור בשם פושרי שוכב תמורת כסף עם נאנא:

"מופא, שעד כה היה מוכן לסבול ממנה כל דבר, התמרד מול העלבון האחרון הזה. "זונה!" גימגם.
אך נאנא, שכבר נכנסה לחדר השינה, לא השאירה לו את המלה האחרונה, וחזרה אליו:
זונה אמרת? ואשתך מה?". (ע"מ 230).

הרוזן מופא לא יודע מה לעשות עם אשתו סובין שנאנא מגלה לו מה היא עושה...
הוא תופס את נאנא השחקנית המדופלמת עם מאהבה החדש והיא צוחקת לו בפרצוף.

"והיא התרוממה כדי לעבור מעליו ולרדת מהמיטה. פונטאן, שהגיע לקצה גבול סבלנותו ורצה לישון, העיף לה סטירה בכל כוחו. (..) "אי", אמרה באנחה כבדה, כילדה קטנה. מיד איים שיכה אותה שוב אם תעז לזוז".
(ע"מ 242).

"קודם-כל אני רוצה לבדוק כאן את החשבונות! צרח. "נראה מה הולך כאן, תביאי את הכסף,, כמה יש לנו עוד"
(ע"מ 254).

נאנא בורחת לכפר עם מאהבה החדש פונטאן, לאחר שצברה אין סוף חובות ונסה על נפשה. פונטאן מצידו מכה את נאנא שחוזרת לרחוב למכור את גופה בשביל לאכיל את פונטאן שלבסוף מוצא שחקנית צעירה שמוצאת חן בעיניו ...

מאדאם לרה- הדודנית של נאנא שומרת על לואיזה בנה העזוב של נאנא. היא אומרת לה לעזוב את פונטאן אך היא לא מקשיבה ומוכרת את עצמה עם סאטן ברחבי פריז כאשר שתיהן מנסות להשיג כסף תמורת זנות ולא להיתפס ע"י המשטרה.

"הוא הכריח את עצמו להירגע. אבל נותא על הרצפה והמשיך לאחוז בה ואמר בקול רועד:
"לפחות תקשיבי למה שבאתי להציע לך... כבר ראיתי בית, (..) אני אמלא כל משאלה שלך. כדי שתהיי שלי אני אתן לך את כול מה שיש לי!...הכל!
רק תנאי אחד יש לי, שלא יהיו אחרים, את שומעת? ואם תסכימי להיות רק שלי, אם רק תסכימי!
אני אדאג שתהיי תמיד הכי מדהימה, הכי עשירה, יהיו לך מרכבות, יהלומים, בגדים..."
(ע"מ 288).

בדרך של מופא להחזיר את נאנא לחיכו הוא יצטרך לעשות עסקה עם פושרי (ששוכב עם אשתו-סאבין) כדי לסדר לנאנא את התפקיד המיוחל בהצגה חדשה.

"זה אכן קרה. נאנא היתה לאשת העולם הגדול. הטיפשות והגסות של המין הגברי הספיקו כדי לממן את מעמדה כיקירה החדשה של המעמדות העליונים. שילוב מהמם של כסף, חוצפה מגושמת ויופי סללו את דרכה, והיא הגיעה לפסגה בזינוק מטאורי"
(..) "כל הגברות חיקו את צווי האופנה שהכתיבה"
(..) משכנה היה בית פרטי בשדרות ויליה, סמוך לפינת רחוב קרדינה.
(..) זה היה מין ארמון קטן בסגנון רנסנסי".
(ע"מ 304-3).

נאנא היא הפילגש הנוצצת של הרוזן מופא- היא חייה באחוזה, לובשת את מיטב המחלצות ומוציאה מאות אלפי פראנק בחודש. ואנדברה- בחור צעיר שמאמן סוסים ומהמר למחייתו (וכמובן בא ממשפחה אצילה) הוא אחד מן המאהבים שמאמצת נאנא – לא כולל ז'ורז' הצעיר, פיליפ אחיו שגם נופל בקסמיה וכמובן מאהבה של אסתל ביתו של מופא- שמבטיח לפנק אותה אם תזרוק מילה טובה למופא שיסכים לשידוך.

למי שמצפה ל-
Happy end
שלא יקרא את הספר הזה. נאנא היא פאם פאטאל שמייעדת סוף טראגי לכול האוהבים והנאהבים. מופא חוזר בתשובה ומגיע להסכמה עם אשתו לגבי מכירת ביתם הקודם. הוא מואס בנאנא עליה השליך את כול יהבו...
נאנא היא אגדה אורבנית, זונה, אשת חברה נוצצת, שחקנית צעירה, אישה נחשקת, אמא ולבסוף גופה.
הרומן "נאנא" הוא רומן גדול מהחיים על תשוקות והסכנות המלובות בהן...
מומלץ לחובבי ספרות קלאסית שלא מתביישים להטיב לכת עם מה שהחיים מייעדים ל מדוכאים ולנכדים.”