ביקורת ספרותית על נאנא - הספריה החדשה # מאת אמיל זולא

---

סיימתי את הספר בקושי רב. הקריאה בו היתה חוויה מעיקה וכבדה עבורי, ולא בגלל 469 עמודיו.
הרומן, למי שאינו מכיר, יצא לאור ב-1879 בצרפת של הרפובליקה הצרפתית השלישית וה"בל אפוק" (העידן היפה), אך מתרחש במשך שלוש השנים האחרונות של הקיסרות הצרפתית השנייה ברשותו של הקיסר נפוליאון השלישי, ומסתיים ערב מלחמת צרפת-פרוסיה (1870).
מתוך סדרה של כעשרים ספרים בשם "רוגון מקר" שכתב זולא, "נאנא" היה אחד המצליחים והמפורסמים ביותר, והוא הידוע מביניהם עד היום. אנו מתוודעים לסיפורה של נאנא, קורטיזנה שעלתה לגדולה מאשפתות פריז, המצליחה להפיל לרגליה מבחר של גברים, צרפתיים ואחרים, ובתוך שלוש שנים אף להרוס רבים מהם מבחינה כלכלית, נפשית, ולפעמים – פיזית.
העלילה אינה מתפתחת באופן משמעותי, ולמען האמת היא רפטטיבית למדי. בתוך כך, גם הדמות הראשית לא עוברת תהליך של שינוי או הארה, והשפה שבה נכתב הספר יומיומית ואף וולגרית לעתים קרובות. הקורא לא ימצא בספר אף לא דמות אחת נעלה שאיתה יוכל להזדהות, אף לא רגש אנושי אחד נשגב שבו יוכל להתנחם, לא מצד בני המעמד הנמוך ולא מצד בני המעמד הגבוה. הוא כן ימצא כאן שפע של תיאורי דקדנס ארכניים היורדים לפרטי-פרטים, של תשוקות מגוונות ובלתי ניתנות לריסון המנסות להסתתר מאחורי גבה של אדיקות דתית ומוסרית צבועה. התיאורים הללו מתנפלים על הקורא ללא רחם בדמות נחשול עצום של גברים, נשים, בני אצולה, בורגנים, שחקני תיאטרון, זונות צמרת וזונות רחוב עלובות; של סוסים, כרכרות, נשפיות ומרוצים, רהיטים יקרים ושבורים, קרינולינות ושכיות חמדה, שמלות משי, כותנות וסמרטוטים קרועים, תכשיטים, סלונים, טפטים, שטיחים, מיטות, חדרי הלבשה ווילונות משי; של ארמונות, אחוזות כפר, בתים עירוניים, תיאטראות, חדרי שחקנים וחדרי מדרגות, דירותיהם החרבות של עניים מרודים, מסעדות פאר, מזללות ובתי תמחוי, ועוד ועוד. מהכול עולים ריחות כבדים ומחניקים של מצי גוף והפרשותיו, לחות וריקבון, חולי, זוהמה ובשמי יוקרה. הכול זורם ללא הפרעה במדרון, הישר לאבדון ידוע מראש, בלי סיכוי לגאולה, ללא קורטוב של רציונל או של עכבות מוסריות.
אם חטפתם סחרחורת קלה מהתיאור הנ"ל, הרי זה כאין וכאפס לעומת מה שמתרחש בספר, ואני חושבת שזה בדיוק מה שרצה זולא להשיג בכתיבתו: נאנא איננה רק אישה בשר ודם (יש שיגידו שדמותה אינה מעניינת מספיק כדמות מרכזית ברומן), היא סמל לתקופה מנוונת, היא כוח הטבע ההרסני שיביא אותה אל סיומה הבלתי נמנע. הספר הזה סמיך ועתיר קלוריות כמו רוטב עשיר מדי של שמנת וחמאה, שלאחריו מתחשק פשוט לצום במשך שבוע. אין בו ולו מעט רחמים, גם לא על האומללים חסרי הישע הנקלעים למערבולת שהוא יוצר – בנה הפעוט, החולני והעלוב של נאנא, כלבה הקטן או סוסיו של הרוזן דה ונדרברה שעלו באש יחד איתו.
זולא מתאר כאן את פריז ואת אזרחיה באופן נטורליסטי קר וללא ייפוי. התיאור הזה היה לעתים מעל לכוחותיי כקוראת עד כדי רתיעה ומיאוס, אבל המאמץ השתלם. זולא מקים לתחייה בכישרון פלאי תקופה שאיננה עוד, ולי, שחייתי בפריז במשך כמה שנים ואני מכירה את הרחובות המוזכרים בה, היה מרתק ומרגש לסייר בה. בנוסף, כמי שלמדה בצעירותה תיאטרון, התיאורים של תיאטרון "לה ואריטה", על קירבו ועל כרעיו, ההצגות, החזרות והצופים, הם פשוט מתנה יקרה מפז.
הספר לא יתאים לבעלי לב רך (או בכלל, לכל מי שיש לו לב). הוא עמוס, דחוס, אכזרי ומיוזע, אבל כתוב בכישרון בלתי רגיל ומומלץ לקריאה, ולו בהקשר הסוציו-היסטורי. לאנשי תיאטרון – זו קריאת חובה!!!
התמונה על הכריכה: "צעירה עם שיער אדום", אנרי דה טולוז לוטרק

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על נאנא - הספריה החדשה #