אני מספרת לך סיפור קשה. כמעט נורא. ובכל זאת מספרת אותו, כי אם רק תראה את הדברים דרך העיניים שלי, הסיפור הזה יכול בן רגע להשתנות. אתה ודאי מנחש איך, ואם לא, זה יתבהר לך עם הזמן, אני מבטיחה.


נדמה לי שאני שומעת צעדים, רחש במסדרון, אולי דפיקה בדלת. אולי זה אתה. ואולי זו בעצם השכנה שתולה תמונה מן העבר השני של הקיר. המים הזורמים מטשטשים את הכול. אני חייבת לסמוך על עצמי, היא הרי הבטיחה שאדע. אני שומעת פעמון. אולי אתה מצלצל, אולי אתה מעבר לדלת. ואולי זה פעמון אופניים של ילד שרוכב במורד הרחוב, מרחף ביציבות באוויר.


אני צריכה לצאת מהאמבטיה הזאת. להיפרד מהמים המקהים את החושים. אני צריכה להתעטף במגבת, לדרוך על השטיחון היבש, לתת את כפות רגליי בכפכפים, ולהוליך את גופי אל עבר הדלת. אני צריכה להקשיב. מבעד להמהום הרעשים שבי, מבעד למים הזורמים. אני צריכה להתקרב אל השחור המתקלף של הדלת, אל העינית הצרה הקטנה. לסובב את הידית. אולי בכל זאת אתה שם. אם זה אתה, לא אברור מילים. אעמוד מולך כפי שאני, ואומר לך הכול.


"אני רואה אותך. ראיתי אותך עוד לפני שבאת. הרגשתי אותך כשהיית בדרך. קחי, שתי מים. קצת לימון סחוט יש בהם, שתי, שתי. אל תמהרי, יש לנו זמן. יש עוד קנקן מלא על השולחן שבמטבח. אני רואה שאת יבשה. תשתי, תשתי. אל תתביישי. כתבתי לי כמה דברים כאן בדף. כמה דברים שראיתי אצלך. את מאוד מפחדת. משהו בך נוטה לעצור. כאילו מישהו מחזיק בך ואת משותקת. לא יכולה להתקדם. והחיים ממשיכים. דברים קורים סביבך. כל הזמן יש הזדמנויות אבל את כבולה. מוחזקת אחורה ולא יכולה לאחוז במה ששולחים לך. את יכולה לשבת ונתחיל. הכנת שאלות או שאני פשוט אגיד את מה שאני רואה? איך שאת רוצה, זה לא חשוב. מה שולחים לך? הרבה מאוד, הרבה דברים. אני רואה מתנות עומדות לפתחך ואת מסתכלת אחורה במקום קדימה ולא רואה.


שבי כאן, בספה הזאת. אפשר גם בכיסא, איפה שנוח לך, זה לא משנה. מה? לא, זה לא חשוב איפה, אני לא צריכה להסתכל עלייך כדי לראות. אז אני ממשיכה עם מה שכתבתי בדף. עניין אחר. את מוארת. יש לך בעצמך כוחות. את יכולה לתקשר בעצמך. את גם מרגישה את זה. אולי עד עכשיו הרגשת פחות אבל התקופה הזאת עכשיו, יש בה פתח, פתח רוחני גדול. את מרגישה דברים. את רואה. בעצמך את רואה. אולי מישהו מראה לך. אולי סבתא אולי סבא. הנשמה של סבא שומרת עלייך. משהו מאוד חזק. השמירה חשובה כי הרבה פגעים יש סביבך, וזה מושך אנשים רעים, אבל סבא משגיח ושומר. תדליקי נר. ביום השנה, לא, תדליקי כל יום שישי. כן, כל יום שישי תדליקי נר לנשמה שלו. זה יכול לעזור.


את לא מורידה את המעיל, קר לך? אפשר לסגור את החלון, אל תתביישי לבקש, זה בסדר. פתחתי כי לא כולם אוהבים את הריח. את לא מריחה? מרווה שרופה. יופי, גם יותר טוב ככה, גם יותר שקט כשהחלון סגור. מה עם הזוגיות? בעניין הזוגיות יש משהו. רגע, זו תמונה לא ברורה. חכי. את יודעת שהוא ישנו ושהוא יבוא. את הרי יודעת. יגיע רגע וייגמרו הלבטים והספקות. כל כולך תישאבי אליו. את יודעת כשזה הוא. את גם יכולה לראות בעצמך, בכוחות שלך, זה קשר של נשמות. זה חיבור מאוד חזק. מה זה אומר? משיכה עוצמתית. תיקון לגלגולים קודמים. בעצמך את יודעת שהוא שלך. את מרגישה את זה, יש לך כוח עליו, על המיועד שלך. את יכולה, כמו שאומרים, לזמן לעצמך אותו. לקרב אותו. למשוך אלייך את הנשמה שלו. את תדעי לקשור אותו אלייך. איך? בעבותות של תשוקה ורוח. את כבר תדעי איך. אני רואה במבט שלך שאת מבינה.


בעניין של המקצוע את גם כבולה. יש בך משהו. את מאוד מוכשרת, האנרגיה חזקה אבל את צמאה. יותר מדי צמאה. לא מצליחה להוציא החוצה כלום עד שלא תרווי את הצימאון הזה. צמאה לאהבה. כשהיא איננה, את לא יכולה. את לא שורדת. את עכשיו הולכת לשתות אהבה. להישטף באהבה ורק אחר כך זה יצא. הכישרון שלך. מאוחר. הרבה יותר מאוחר. לא לדאוג, בסוף זה יצא.


משהו על ההיריון שלך? אני רואה — את בוכה? למה את בוכה? תירגעי חמודה, תירגעי. אני רואה תמונה. הרבה מים, גלים משברים גלים, ים ובתוכו תיבה. בתיבה יש שקט גם בעת סערה. זהו. אל תשאלי יותר, רק תזכרי: תיבה צפה בשלמותה ואין גל שיכול לה.


על הילד? שאדבר על הילד? או־קיי. קחי טישו חמודה, הנה, יש פה קופסה שלמה. תראי, אני יכולה לומר רק את מה שאני רואה, או־קיי? אני לא רואה את זה. בוודאי שבטוח, פשוט לא רואה את זה. אין לך מה לחשוש, את לא מגדלת ילד לבד, לא רואים את זה קורה. נקודה. תראי, יכול להיות שבגלל שככה גדלת, בלי אבא, יש בך מין פחד כזה. אבל לא, זה לא מה שמוסרים לי. מה תעשי? את לא רוצה לספר לו? אני מבינה. את רוצה לדעת שחזר בגללך, לא בגלל הילד. ברור.


למה זה ככה רודף אותך? יש כאן עניין לא פתור. את מקבלת שיעור חשוב. תמזגי לך עוד מים. את עדיין יבשה. אני רואה את זה. חשוב גם שתאכלי הרבה כתום. צהוב וכתום. זה יחזק אותך. תנסי בטטה, פלפל צהוב, דלעת. החולשה שלך קשורה גם לזה. את הרבה ישנה בזמן האחרון, זה טוב. זה לא רק טוב, אבל זה גם טוב. את זקוקה לזמן הזה. אפילו שזאת לא בדיוק מנוחה שלמה, השינה הזאת. מה השיעור שלך? השיעור שלך הוא להתבונן במה שיש. זה נשמע כלום. פשוט. אבל בשבילך זה הכול. הכול נמצא שם.


את שואלת מה עכשיו? מה תעשי? את סובלת מאוד, אני רואה. הכאב הזה, הפחד הנורא הזה שאת מרגישה עכשיו, זה יחלוף. יחלוף כלא היה. את לא תזכרי כמעט כלום. הכול ידהה. את יכולה להיות בטוחה.


מה עוד? מה בכל זאת את יכולה לעשות? תתפללי. תתפללי כמה שאת יכולה. תתפללי הרבה. תני לי רגע. לא, לא, אני לא רוצה להמשיך. זה דברים ש־ מוסרים לי שלא להמשיך. נעזוב את זה. די. סיימנו עם הנושא הזה. משהו אחר?"


יכולתי לא לספר לך כלום. להמשיך הלאה כאילו לא אירע דבר. אבל משהו בי מתעקש שתדע. כמו אז, בערב בו נפגשנו לראשונה. גם אז הרגשתי כך. רציתי כל כך שתתלה בי מבט, למרות הברונטית שנתלתה לך על הצוואר ורקדה איתך ללא הפסקה. שאלתי את החברות שלי אבל אף אחת לא הכירה אותך. מדי פעם התפוצצו בלונים וכולם הריעו. בין התחפושות המתנועעות הסרות לקצב, ראיתי אותך. עדשה שלא הכרתי קודם חידדה בי את התמונה. היה משהו באופן שבו שמטת את הכתפיים, משהו בשמחה העייפה שלך.


אתה לא צריך להגיב, רק להקשיב. תמיד העדפתי לסכם את היחסים שלנו ביני לבין עצמי. כשאין מילים ההתרחשויות נותרות כחוליות חופשיות, מרחפות במרחב ללא חוט מקשר. אתה אומנם אינך מאלו המרבים במילים ועדיין, אני מתעקשת שתשתוק. אל תטיח בי את האקראיות, את המזל, את חוסר התוחלת שאתה זורה בכול. אפילו לא במילה. אל תפרום את הקשרים שאני קושרת בין אותן חוליות תועות במילותיי. הרשה לי לספר לך את שקרה.


גם על אותו הערב, למרות שהיית שם גם אתה, תן לי לספר לך. עמדתי שם, הקונפטי נדבק לסוליית העקב המחודד שלי, והסתכלתי בכם. מפעם לפעם החריד אותי פיצוץ של בלון. אתה בטח לא זוכר. חיבקת אותה כל הזמן, התנשקתם. בכל זאת ידעתי כבר אז. איבריי רחשו, לחשו.


העיניים שלך נטו למטה, כמו בציור של ילד עצוב, המתח בפניך היה רב, כאילו כל שריר בך נלחם את מלחמתו האישית בכוח הכבידה. מה ראיתי בך? ראיתי את המאבק הזה, במשקולות החיים.


החברות שלי האיצו בי לרקוד, אבל סירבתי. מסביב כולם רקדו, אפילו שהשירים היו גרועים. מדי פעם המוזיקה השתנתה, ומילאה את הרגע בציפייה. מסביב נצצו בתאורה המלאכותית שלל צבעי בלונים. הרגליים שלי נחלשו, החזה נמלא אוויר קר. והדבר הזה, שהנץ בגוף, נדמה שלא היה עוד מלבדו. נדרכתי לקראת משהו שיקרה, אבל רק השירים המשיכו להתחלף זה בזה ואתה נשקת מלוא הפה את הברונטית חסרת הטעם.


חיכיתי יותר משעה עד שהלכתי לשבת בבר. הכאב ברגליים אילץ אותי לוותר. גם ככה לא הייתי אמורה להיות במסיבה הזאת. הגעתי למרות התראות חמות על פיגוע מתוכנן. החברות שלי חששו יותר מלהישאר בבית בלילה של חגיגות מאשר ממחבל שמסתובב במרכז העיר עם מטען. אני פחדתי יותר מהמחבל, אבל כבר היינו בדרך ולחזור לבד בערב כזה לא העזתי.


"זה חלק מהתחפושת?"


היה קשה לשמוע, אולי דמיינתי את הקול, אבל השפתיים שלך נעו כלפיי. מיששתי את הכנפיים הוורודות שנתלו מגבי. ידעתי שהולם אותי המראה התם, המחושים המזדקרים מבין השיער הגולש, בצבעי פנים הוספתי על הצוואר ציור של פרח ורוד.


"לא שמת לב שיורד לך דם?"


לא הרגשתי בכלום, חוץ מבמגע האצבע שלך שחלפה על צווארי. הכרתי את זה. זה קרה לי כבר בעבר. דווקא בפציעות הקשות הגוף נחפז להכיר בעוצמת המגע, מעכב את בוא הידיעה אודות הכאב.


"לא ידעתי שפרפרים יכולים לדמם."


לא הייתי בטוחה אם ליקקת את הדם מהאצבע או שמא התאורה המהבהבת בלבלה עליי את התמונה. נתת בי מבט ממושך. לא היה צריך יותר. שלפתי סיגריה מהקופסה שהנחת על הבר.


"וגם לעשן?"


"רק במקרי חירום," הסמקתי.


המבוכה היתה כפולה. ברגע זיהית מי אני, ברגע ידעת שאני כבר שלך.


יצאנו יחד אל הקור הירושלמי, אל הדיבור המעושן.


"החברה שלך בטח כבר מחפשת אותך," בדקתי מהוססת.


"יפה שאת דואגת לה," צחקת. "בניגוד אלייך, היא לא צריכה אותי בשביל לעשן."


לא לקח הרבה זמן. זה אכן היה מקרה חירום. החברות שלי לא דיברו איתי אחר כך שבועיים. מי נעלמת ככה באמצע הערב? כמעט שדיווחו למשטרה. גם הברונטית שלך לא יצאה מהמסיבה מאושרת. אנשים דפקו על הדלת נחושים ומיואשים. אני זוכרת את האדים מכסים את הראי. את הרטט בקרסוליים. אותך, מגלה אותי, הראש נשען על הכנפיים.


אתה לבטח אומר לעצמך שאנחנו סתם, זוג שנפגש במסיבה כמו כל כך הרבה זוגות. משיכה, סקס, התאהבות, פרידה. שחוק עד עפר. אבל אני יודעת, זה לא הכול. אתה יכול לגלגל עיניים, אבל האמונה משנה את התמונה. אולי אפילו משנה את הסוף. ואתה, ספקן נצחי שכמותך, פשוט תקשיב. הרי אפילו אתה, כשאתה מצמיד קונכייה אל האוזן, מצליח לשמוע ים.


*המשך העלילה בספר המלא*