ביקורות ספרים על הספר צפע בידי - ספריה לעם #339

הספר הזה היווה הפתעה לטובה עבורי! מכיוון שהוא עמד לו צנום ושקט די הרבה זמן בספרייתי וחיכה שמישהו יפתח אותו... ודווקא בגלל שאני כן קורא בצרפתית, חשבתי שאולי אקרא אותו פעם בשפת המקור – בצרפתית ולכן לא מיהרתי... אבל דווקא בזמן האחרון כאילו חזרתי לנעוריי והתחלתי לקרוא פתאום בעברית מכל הבא ליד... מדובר בסיפור התבגרות במשפחה מיוחסת, עתיקה, בעלת אחוזות וכנראה שיש בסיפור יסוד אוטוביוגרפי חזק מאוד. טכנית הוא מסופר מפי אחד משלושה אחים, שאימם לבשה את המכנסיים בבית ובעלה היה רק צל חיוור לידה, ממש סמרטוט מלומד, ששקוע במחקרים איזוטריים על זבובים... אבל גרוע מזה; על ... המשך לקרוא

סדן

צפע בידי הוא ספר טוב , גמאתי אותו ביום אחד אבל אני לא ממליצה לקרוא אותו. אין בו נקודת אור אחת, הוא משך ודיכא אותי וגרם לי לחשוב רק על הרע בבני אדם. אולי זה מה שיפה בו -הוא מציג את נקודת המבט של הנער המרדן, שכועס על משפחתו ועל מעמדו, שלא מאמין באף אחד ויוצא אל העולם ציני וארסי " אני הולך וצפע בידי". עכשיו כשאני כותבת עליו יש לי חשק אפל ומורבידי לקרוא אותו שוב, לרגע לשנוא את הכל ואת כולם ביחד עם הגיבור.... המשך לקרוא

איך שתרצו

הרובד המעניין בספרו זה של באזן (תורגם על ידי בני ציפר) הוא היחס אל הרע. אין כאן יחס אל הרע כמורכב דווקא, אלא מורכבות היחס אל הרוע היא העומדת במרכז הספר. כדרך כלל אנו מבקשים את הקתרזיס, את הפרימה של הרע על ידי מוות או צדק כלשהו, בהנחה שהרע הוא אכן רע. ואכן, ההסתכלות של הילד על אמו אינה מותירה מקום לספק בעיני הקורא, כמה שלא יחפש ויבקש למצוא מעט רוך ב"חזירעת" האם המרשעת. אלא שבניגוד למצופה, דוגמת אגדות האחים גרים (המודעות היטב לחלקו המהותי של הרוע בעולם), הפרימה היא לא פרימה אלא "ספיחה" של הרוע אל תוך דמותו של הגיבור. הרוע, וכך דמותו של הפרוטגוניסט, הופכים להיו... המשך לקרוא

קיקלופ מכונת ספרים

אנקדוטה. זה מה שזה, אנקדוטה. אנקדוטה שנמתחה לנובלה. בחש-מרק, כך מכנים את ז'אן רזו, הוא אך נער כבן 12 כשאנו פוגשים אותו בצומת חשוב בחיים, בזמן בו מתה סבתו הקפדנית, אך האוהבת והאהובה, המגדלת אותו ואת אחיו הגדול. משהיא מתה מגיעה לאחוזה אי שם בצרפת האם עם בנה הקטן, שגרה שנים בסין עם בעלה, אבי הילדים. חזרתה מביאה זמנים חשוכים מאוד, חינוך מעוות, קמצני, קפדני שאינו מידתי, נטול אהבה, חשדני, כואב ממכות ודתי עד גועל. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הדמות היותר עוקצנית, ערמומית ו... את זה תלמדו, אם תקראו, בסוף המפתיע של הספר. עד לאמצע הספר משעשע כהוגן. ניסיונותיה של האם, הגב... המשך לקרוא

מורי

כמה יפה הוא כתוב. ואיזה יופי של תרגום. תענוג לקרוא את הספר הזה. הוא מאילו שגורמים לך לשים לב למילים ולמשמעות שלהן, לאופן שבו הן מתחברות ונשזרות למשפט, וכל זה תחת הרושם שמי שכתב את זה בכלל לא התאמץ אלא פשוט אמר את מה שהיה לו לומר, כבדרך אגב. במונולוג כנה, רהוט ונטול סנטימנטליות מספר נער על ימי ילדותו והתבגרותו במשפחה מן השדרה הגבוהה של הבורגנות הצרפתית, משפחה שמרנית בעלת מסורת דתית וצבאית, שמתגוררת באזור כפרי במערב צרפת. המשפחה הזאת היא מה שנהוג לכנות "משפחה טובה", אבל כמו שקורה לפעמים ב"משפחות טובות", הטוב (בשורוק) נעדר ממנה. מה שנשאר זו אם מרושעת, אב כ... המשך לקרוא

סוריקטה

כמעט חודש עבר מאז סיימתי את "צפע בידי", ועדיין קשה לי המחשבה עליו. זוכרים את "מועדון קרב"? הטרור שמוצג שם משגע, מרגיז, מטריף, מרתיח כל כך. גם הפאנץ' ליין שבסוף, שכביכול אמור להסביר את מעשי הטרור, לא מזיז כהוא זה. יכלו להוריד את כל החצי שעה האחרונה של הסרט הזה, ועדיין הפואנטה הייתה מועברת: יצר האדם רע מנעוריו, ולא יודע שובע גם בבגרותו, רק מודחק. אם "מועדון קרב" הוא מסע אל נבכי המהות הגברית ומאווייה האפלים ביותר, שמתפרצים פתאום, כשמתגנבת הזדמנות בתור מטורף שאומר את מה שאף אחד לא מעז, "צפע בידי" מטייל בשדה קוצני לא פחות – גיל ההתבגרות. רגשות מודחקים שכאלה, יכו... המשך לקרוא

עידו

ז'אן הוא בן למשפחה בורגנית נכבדה בעלת טירה בצפון צרפת. אלא מה, הימים הם ימים קשים לבעלי האחוזות – מצד אחד לא נאה להם לעבוד, מצד שני הפרנסה מהחכרת שטח לחקלאים לא מספיקה לקיום. ז'אן ואחיו הגדול גדלים אצל סבתם בטירת המשפחה, עד למותה. אז חוזרים הוריו עם אחיו הקטן משליחות בסין על מנת להציל את האחוזה ואת "כבוד המשפחה" מפשיטת רגל. האם מתגלה כמרשעת שמתענגת על גרימת סבל לילדיה במסווה של "חינוך נוצרי" וזוכה לכינוי "חזירעת" (חזירה מרשעת) ואילו האב, הפסיבי, מבלה את ימיו בחקר מיני זבובים (!). במהרה מתפתח קרב מוחות שטני בין האם והילדים אותם מנהיג ז'אן – פגיעות הדדיות, "... המשך לקרוא

omriqo