“חומר ורוח, גוף ונפש מתגלגלים בעולם למצא משמעות לחיים.
אם סידהרתא מצא או לא, זה לא העניין, כי אם עצם ההתנערות והיציאה לחיפוש.
התשובות נמצאות בתוכנו - אומרים יודעי דבר, ואף אני סבורה כך, אלא שכדי להגיע לתשובות, צריך לא לפחד לפגוש אותן (במדיטציה וכו').
כמו סידהרתא, גם 'המחפשים', מבקשים את ה"הארה", איזה משהו נשגב ואולי נסתר, אבל גם הנסתר קיים ביומיום שלנו, אם נשכיל לרגע לעצור, לנשום ולהתבונן פנימה, בלי פחד. גם עידן רייכל ממליץ לא לפחד:)
לא לפחד להתאהב
שיישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד
לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר
לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי...

בהצלחה למחפשים:)”

“סידהארתא הגיע אל חיי פעמיים, פעם אחת בעת שהייה של שבוע בהודו, אך שם, אפוף חומרים שונים ומשונים והזיות, הקריאה לא הייתה חוויה מהנה.
בפעם השנייה הוא נכנס לחיי לפני כחודשיים בערך, אך לקח זמן עד שעלה בידי לגשת אליו.
ובכן, העולם הקסום שנגלה לפניי מהספר, מהדמויות, מהנופים, המראות הרוחניים והגשמיים היה מפעים, היה ביכולתי להיות מרוכז כל-כולי בספר בתוך אוטובוס רועש במיוחד בדרך לחיפה או לתל-אביב, וכולי מרוכז בו, ובסידהרתא, המתגלגל לו בעולם באופן הגופני, אך יותר מכך, באופן הרוחני.
לקריאת הספר נכנסתי בעת תקופה קשה מבחינה מנטלית, והיה קשה שלא להרגיש קרבה לבן הברהמינים המנסה לחיות כנזיר מסוגף, מסע אשר אליו הוא יוצא יחד עם ידידו הנאמן, גווינדה, בן ברהמינים אף הוא, חיים אשר אינם היו דומים לחייו הקודמים מלאי התפנוקים וההערצה שרחשו אליו אחרים.
סידהרתא הוא מתנשא ושחצן בגישתו, הוא רואה בעצמו עליון ובוגר, ואת האנשים כ"אנשים-ילדים", בוגרים בגופם, אך ילדותיים בנפשם, במאווייהם, במחשבותיהם ובחוכמתם, ואינו רואה אף אדם כשווה לו, מלבד אלה אשר בהם הוא רואה שותפים ומורי דרך, כמו גווינדה ידידו, קמסוואמי, סוחר ממנו הוא לומד לשקר, לרמות, לכעוס ולזעוף, וקמאלה, הפילגש היפה, המלמד אותו את סודות האהבה והסמסרה, וסידהארתא נהיה כאחד מאותם אנשים אותם תיעב, שמן ומפוטם, זללן וחמדן.
ההלם שהוא חש בהבינו את מצבו שולח אותו עד לחיי הפשטות כעוזר דוברן, הדמות שובת הלב ביותר מלבדו, וסודווה, אדם פשוט, אך אדיב, קשוב, ומלא עוצמה רוחנית, ומולו אפילו סידהארתא המפואר מרכין ראשו, ורואה בו קדוש חכם, ומוריד את עצמו למעמד של אדם פשוט מן השורה, לא עוד מהולל וגבוה מעם.

המסע המופלא הזה כולל בתוכו מגרעה אחת: קצר מדי ):
מי שמבולבל, מי שמנסה להבין מהי דרך למציאת אמת פנימית ותורה אחריה הולכים, זהו הספר, תרגום נפלא, עלילה נפלא, נופים קסומים, עצב, צחוק ושמחה.

"האהבה, הו גווינדה, נראית לי כעיקר חשוב מכל. לגלות צפונותיו של העולם, לבארו, לבוז לו - אפשר עניין הוא לגדולי ההוגים. אשר לי, די לי שאוכל לאהוב אותו - לא לשנוא אותו ואת עצמי - שאוכל להתבונן בו ובעצמי ובכל היצורים באהבה ובהערצה וביראת כבוד (עמ' 138)".”

“את הרגע בו חדר הרמן הסה לחיי לעולם לא אשכח. השעה הייתה מאוחרת, ורוחות משונות נכנסו לחיי, רוחות שאינן נותנות לי מנוח, רחשים שאינם מניחים לי לישון. סהרורי, קמתי ממיטתי ונגשתי לספרייה המצומצמת שבבית הורי, תר אחר דבר מה שישקיט את רעבוני. כה רבו הספרים, כה רבו המילים, אך מענה לקריאתי טרם מצאתי. והנה, במדף העליון, בין ספר פילוסופיה כבד אחד למשנהו, צדו עיני ספרון קטן בשם 'סידהארתא'. שם מוזר, חשבתי לעצמי, גם על הסופר מעולם לא שמעתי. דחף משונה הניעני לשלוף את הספר מהארון ולשוב לחדרי. עד היום אינני יודע אם יד ההשגחה הייתה כאן, או סתם ידו המקרית של הגורל.
כך או כך, תוך פחות מעמוד אחד נותרתי פעור פה. נעתקו המילים מפי, שהרי זו הפעם הראשונה שעלה בידו של סופר לתת ביטוי לרחשים הסודיים ביותר של נפשי, זו הפעם הראשונה שהבנתי שניתן ליצוק את רחשי הנפש אל תוך המילה הכתובה. היה זה לילה ארוך, לילה של מסע רוחני, מסע שכולו הנאה צרופה אך בו בעת מלא בכאב ושברון לב. יחד עם סידהארתא תרתי אחר אושרי, תרתי אחר מקום להתלות בו, אחר תורה משלי, תורה בה אוכל למצוא ולממש את מאויי. דרך תורת בית אבא, דרך חיים של תשוקה ופורקן, ואף דרך תאוות הממון שאיננה יודעת שובע. לבסוף, על שפת נהר קסום, סיימתי את המסע המשותף, וחשתי מעט כסדהארתא. ננטשתי על ידי חברי הקרוב וכעת עלי למצוא את דרכי שלי בעולם.

מה נותר לי לומר? זהו אכן ספר שאיננו ניתן לסיכום (ולמען האמת עברו מים רבים בירדן מאז אותו לילה סהרורי) אך ברצוני להצביע על נימה אחת מיני רבות אותה חוויתי באופן עוצמתי. כמדומני שנימה זו קיימת ברבים מספריו של הסה; בה הוא פותח ספר זה, והיא המלווה את הקורא לכל אורך המסע המשותף.

לא לבדו יצא סידהארתא למסעו, לכל אורך חלקו הראשון של הסיפור מלווה אותו חברו היקר, גווינדה. יחד עם יצאו למסע חיפוש רוחני, יחד חוו את חוויותיהם הראשונות, יחד הם מצאו את גאוטמה, ויחד הם האזינו לתורתו של הבודהה. בנקודה זו נפרד ממנו ידידו, זה שעד עתה הלך בדרכו וכעת צעד צעד משלו. סידהארתא נותר לבדו, ללא ידיד, 'אך מדוע אין אתה הולך בתורתו השלמה של הבודהה הנשגב?' שואל אותו רעו. לכך עונה סידהארתא בדבריו אל הבודהה,

"אף לרגע לא פקפקתי, כי בודהה הנך, כי הגעת אל התכלית... אתה מצאת את הגאולה מן המוות. זכית לה תוך חיפושיך שלך, בדרכך שלך... לא על ידי תורה זכית לה! וזו, הנשגב מחשבתי: איש לא יזכה לגאולה על ידי תורה! לאיש לא תצליח לומר במילים ולמסור על ידי תורה, מהו שקרה אותך בשעת ההארה, הנעלה! ... דבר אחד אינה כוללת אותה תורה צלולה ונעלה: אין היא כוללת את הסוד על אודות חווייתו של הנשגב, שהוא עצמו התנסה בה, הוא לבדו בין רבבות." (עמ' 37)

העיקר איננו התורה, בזו לעולם יכול האדם למצוא פרצה, אותה, ככל בניין, תמיד ניתן לערער ועל כן למוטט. על האדם למצוא את דרכו בחיים, למצוא את האור המיוחד שלו, חווית גילוי זו היא גאולתו האמיתית של האדם. כל תורה שישמע אדם מאדם אחר, לעולם לא תהיה תורתו, לעולם תשאר חיצונית אליו. אני, תר אני אחר אמונתי שלי, אחר דרכי בחיים, לשם כך אוכל להסתייע בזולתי, אך התורה חייבת להיות תורתי שלי.

מספר הערות לסיום. ראשית יש לציין לשבח את התרגום המעולה של אברהם כרמל. ספריו של הסה כלל אינם קלים לתרגום, וכמדומני שנעשתה כאן עבודת אומן של ממש. שנית, לדתיים שביננו (וזה אני מוסיף מתחושתי האישית בלבד, וללא כל ערובה פילוסופית), כשקראתי לראשונה את הספר חשתי כי יש קרבה רעיונית עמוקה מאוד בינו לבין תורתו של הרב קוק. חיפוש רוחני זה אינו בא על חשבון הדת או התורה, אדרבה, יכול הוא להעצימם.”

“ספר זה קיבלתי במתנה, ממישהי שהכרתי בצבא. זו הייתה תקופה בה קראתי את ספריו של הרמן הסה ברציפות. תרתי אחריהם בחנויות יד שנייה בחופשות מהצבא וכל יצירה שלו נראתה קסומה בעיניי, ביטאה עבורי חופש, חירות פנימית, אהבה, תקווה, עתיד, ערכים שהיה לי קשה למצוא אותם בשירותי הצבאי.
כעת, כמעט יותר מעשור לאחר שהשתחררתי, לאחר הימים הנוראים, כאשר היראה והפחד משו, הלבן והצום חלפו, והסוכות נבנו ופורקו, הוצאתי, משום מה, את 'סידהארתא' מאחד האצטבאות בחדרי. אמנם, כתבתי 'משום מה', אף מאמין אני שלדברים יש סיבה.
זהו ספר על סידהארתא (שמו של בודהה, לפי ויקיפדיה), היוצא למסע של חיפוש, מציאת דרכו בעולם. בתחילה הוא נמצא בבית אביו, עוזב את משפחתו יחד עם חברו, נפרד ממנו, פוגש בדמויות שונות, עד אשר שב ופוגש את חברו עם תום הספר.
מסע זה, הינו מסע של אדם המחפש אחר מטרה ומשמעות. החיפוש עצמו אומר הרבה. כיוון שההתקבעות אחר אספקט מסוים בחיפוש, אינו מספק, מעורר, מחבר וממצה, כפי שחיפוש תמידי עושה. במהלך הספר סידהארתא, עובר דברים שונים, מסתודד עם אנשים, לומד מכל אדם, ולמעשה המסע עצמו הוא הלמידה העיקרית של סידהארתא. בניגוד לידידו, שנשאר ללמוד ממורה רוחני עיקרי, סידהארתא ממשיך נדוד, ולומד מחייו ומהניסיונות אותם הוא עובר וחווה.
זהו ספר מסע ובתור כזה, אדם עובר התפתחות ושינוי: סידהארתא, אינו אותו אדם כשיצא למסע בתחילת הסיפור מבית הוריו. סידהארתא בוחן ובודק את זהותו האישית אינדיבידואלית, זהות המשתנה ממקום למקום, מאדם לאדם, ולמעשה היא אותה אישיות מתפתחת של סידהארתא עצמו.
יש את המסע הריאלי – יציאה מבית ההורים אל עבר מרחבים אחרים וישנו את המסע הפנימי – התפתחות אישית של גיבור הספר. היציאה מגבולות בית ההורים מאפשר את התפתחות זו: המחבר יוצא מגבולותיו הטבעיים, ובכך שובר את המחיצות ומאפשר לעצמו מרחב יצירתי – התפתחותי, אחר ושונה מבית הוריו.
במהלך המסע הגיבור עובר בין הרוחני לגשמי, בין סגפנות והתנתקות, לבין חיות ומימוש של תשוקה. נראה כי כל אלה, גורמים לסידהארתא, להבחין בנעשה בעולם, ללמוד עליו, ובכך, ללמוד על עצמו.
זהו ספר מזרחי (במונחים של עולם המערב לעומת עולם המזרח). ספר של מסע, של חיפוש. ספר של ניתוק, ושל חיבור. ספר שהוא מסע, אל עבר חירות פנימית.
מעניין שהרמן הסה עצמו, התנגד לנאציזם ועזב את גרמניה ועבר להתגורר בשווייץ. אולי, בספר יש ביטוי לכך, כיוון שסידהארתא עצמו, אינו מוכן להיות תלמיד של מורה אחד, להיצמד לעקרונותיו, ללא לאות, כמו ללכת אחרי העדר. בדומה להתנגדותו למשטר הנאצי.
דבר נוסף הבא לידי ביטוי בספר, הינו הקשר בין האב לבן. כפי שסידהארתא עזב את אביו, כך גם בנו שלו עזב אותו. אינני מכיר לעומק תורות בודהיסטיות, אך אני מניח שקארמה הינה מוטיב חזק במזרח וכי הדברים, האירועים הינם גלגל.”