רגע אחרי שהגיע לייג`ה ביילי לשולחנו, הבחין בר` סמי המביט בו בציפייה.
הקווים הקודרים בפניו הארוכות העמיקו. "מה אתה רוצה?"
"הבוס מחפש אותך, לייג`ה. עכשיו. ברגע שתיכנס".
"בסדר".
ר` סמי הוסיף לעמוד ללא הבעה.
ביילי אמר, "אמרתי בסדר. לך מכאן!"
ר` סמי סבב על עקביו ופנה למלא את תפקידיו. ביילי תהה ברוגז מדוע לא מטילים את התפקידים האלה על בני אדם.
הוא עצר כדי לבחון את תכולת שקיק הטבק שלו ולבצע במוחו כמה חישובים. אם יפטם את המקטרת פעמיים ביום, יוכל להחזיק מעמד עד יום המִכסה הבא.
לאחר מכן יצא מאחורי המחיצה (דרגתו זיכתה אותו לפני שנתיים בפינה סגורה במחיצה) וחצה את אולם העבודה המשותף.
כשנכנס, הרים סימפסון את ראשו מעל הכספיתן. "הבוס מחפש אותך, לייג`ה".
"אני יודע. ר` סמי אמר לי".
סרט מקודד בצפיפות הסתלסל מקרבי הכספיתן בעוד המכשיר הקטן בוחן את "זיכרונו" ומעבד אותו בניסיון למצוא את המידע הנחוץ המאוחסן בדפוסי התהודה הזעירים של משטח הכספית הזוהר שבתוכו.
"הייתי בועט לר` סמי בתחת, אלמלא פחדתי לשבור לעצמי רגל", אמר סימפסון. "פגשתי לא מזמן את וינס בארט".
"אה?"
"הוא ניסה לקבל בחזרה את העבודה שלו. או כל תפקיד אחר שייתנו לו במחלקה. הבחור המסכן מיואש, אבל מה כבר יכולתי לומר לו? ר` סמי עושה את העבודה שלו וזהו זה. הבחור נאלץ לעבוד עכשיו בפס שינוע בחווֹת השמרים. והוא היה בחור מבריק. כולם אהבו אותו".
ביילי משך בכתפיו ואמר בטון נוקשה מכפי שהתכוון או חש, "כולנו עוברים את זה".
הבוס היה זכאי למשרד פרטי. על הזכוכית העמומה נכתב ג`וליוס אנדרבי. אותיות נאות, חרוטות בקפידה על משטח הזכוכית. מתחתן נכתב מפקח משטרה כללי, עיריית ניו-יורק.
ביילי נכנס ואמר, "חיפשת אותי, מפקח?"
אנדרבי הרים את ראשו. הוא חבש משקפיים, שכן עיניו היו רגישות ולא הסתגלו היטב לעדשות המגע הרגילות. רק אחרי שהתרגלת אליהם, יכולת להבחין בפניו חסרות הייחוד. ביילי האמין בסתר לבו שהמפקח אהב את משקפיו בשל האופי שהוסיפו לפניו, וחשד שעיניו לא היו רגישות עד כדי כך.
המפקח נראה עצבני בעליל. הוא יישר את חפתיו ואמר בלבביות מופרזת, "שב, לייג`ה, שב".
ביילי התיישב בנוקשות והמתין.
אנדרבי אמר, "מה שלום ג`סי? והילד?"
"בסדר", אמר ביילי בטון חלול. "בסדר גמור. ואיך המשפחה שלך?"
"בסדר", הדהד אנדרבי. "בסדר גמור".
זו היתה פתיחה מעוּשה.
ביילי חשב: משהו בפניו אינו כשורה.
ובקול אמר, "אדוני המפקח, הייתי מעדיף שלא תשלח אליי את ר` סמי".
"טוב, אתה יודע איך אני מרגיש כלפי הדברים האלה, לייג`ה. אבל הציבו אותו כאן ואני חייב למצוא לו שימוש כלשהו".
"זה לא נעים, מפקח. הוא אומר לי שאתה מחפש אותי ופשוט ממשיך לעמוד. אתה יודע איך זה. אני חייב לבקש ממנו ללכת, או שפשוט ימשיך לעמוד באותו מקום".
"אה, זו כבר אשמתי, לייג`ה. נתתי לו הודעה להעביר ולא ביקשתי ממנו ישירות לשוב לעיסוקיו כשיסיים".
ביילי נאנח. הקמטים הדקים סביב החוּם העז של עיניו העמיקו. "בכל מקרה, חיפשת אותי".
"כן, לייג`ה", אמר המפקח. "אבל מדובר בסיפור מורכב".
הוא קם, פנה לאחור והלך לעבר הקיר שמאחורי שולחנו. הוא נגע במתג סמוי ואחת מפינות הקיר התבהרה.
ביילי מצמץ לנוכח מתקפת האור האפרורי הבלתי צפויה.
המפקח חייך. "דאגתי במיוחד שיתקינו את זה לפני שנה, לייג`ה. אני סבור שעדיין לא הראיתי לך את זה. בוא לכאן ותראה. פעם היו דברים כאלה בכל החדרים. קוראים להם `חלונות`. שמעת עליהם?"
ביילי, שצפה בחייו בשלל ספרים היסטוריים, ידע זאת היטב.
"שמעתי עליהם", אמר.
"בוא לכאן".
ביילי נרעד קלות, אך עשה את שנדרש ממנו. היה משהו לא מהוגן בחשיפת פרטיות החדר בפני העולם החיצון. לפעמים המפקח הקצין את חיבתו לימי קדם לממדים מטופשים.
כמו עם המשקפיים שלו, חשב ביילי.
זה העניין! בגלל זה משהו בו לא נראה כשורה!
ביילי אמר, "סלח לי על השאלה, מפקח, אתה מרכיב משקפיים חדשים, לא?"
המפקח הביט בו בהפתעה קלה, הסיר את משקפיו, הביט בהם ואז בביילי. ללא משקפיו נראו פניו העגולות עגולות יותר וסנטרו הודגש קלות. הוא נראה גם מעט יותר מטושטש, שכן עיניו לא התמקדו כראוי.
הוא אמר, "כן".
הוא הניח שוב את משקפיו על אפו, והוסיף בכעס אמיתי, "שברתי את הישנים לפני שלושה ימים. אבל קרו דברים שמנעו ממני להחליף אותם עד הבוקר. לייג`ה, שלושת הימים האלה היו גיהינום".
"בגלל המשקפיים?"
"ובגלל דברים נוספים. מיד אגיע לזה".
הוא פנה אל החלון וכך עשה גם ביילי. בהלם כבוש הבין ביילי שיורד גשם. לרגע הוא אבד תחת מראה המים היורדים מהשמים, בעוד המפקח קורן גאווה כאילו היתה התופעה מעשה ידיו.
"זו הפעם השלישית החודש שראיתי גשם. מראה מרהיב, נכון?"
כנגד רצונו, נאלץ ביילי להודות בפני עצמו שזה אכן היה מרשים. בארבעים ושתיים שנות חייו כמעט שלא ראה גשם; או כל תופעת טבע אחרת, למעשה.
הוא אמר, "תמיד נראה לי בזבוז שכל המים האלה יורדים על העיר. היה עדיף לו היו מגבילים את עצמם לאזורים הכפריים".
"לייג`ה", אמר המפקח, "אתה מודרניסט. זו הבעיה שלך. בימי קדם, אנשים חיו באוויר הפתוח. אני לא מתכוון רק לחוות. אני מתכוון גם לערים. אפילו בניו-יורק. כשהגשם ירד, הם לא חשבו שזה בזבוז. הם שמחו בו. הם חיו את חייהם בחיק הטבע. זה בריא יותר, טוב יותר. הבעיות של החיים המודרניים נובעות מכך שהתנתקנו מהטבע. קרא פעם על תקופת הפחם".
ביילי קרא. הוא שמע אנשים רבים מקטרים על המצאת הכור האטומי. הוא התלונן על כך בעצמו כשהדברים לא פעלו כשורה, או כשהיה עייף. קיטורים מסוג זה היו חלק מובנה מהטבע האנושי. בתקופת הפחם, אנשים קיטרו על המצאת מנוע הקיטור. באחד ממחזותיו של שייקספיר קיטרה אחת הדמויות על המצאת אבק השרפה. בעוד אלף שנים, אנשים יקטרו על המצאת המוח הפוזיטרוני.
לעזאזל עם הכול.
הוא אמר בקול תקיף, "שמע, ג`וליוס". (בדרך כלל הוא לא נהג להתרועע עם המפקח בשעות העבודה, ולא משנה כמה `לייג`אים` הטיח המפקח בפניו, אך נראה שדרוש כאן משהו מיוחד). "שמע, ג`וליוס, אתה מדבר על הכול פרט למה שבגללו הזמנת אותי לכאן, וזה מדאיג אותי. מה קורה?"
המפקח אמר, "אגיע לזה, לייג`ה. תן לי לעשות את זה בדרכי. זו - זו בעיה".
"בטח. הכול בעיה בעולם הזה. עוד בעיות עם הרֵישים?"
"במידה מסוימת, כן. לייג`ה. אני עומד כאן ותוהה בכמה צרות נוספות העולם יכול לעמוד. כשהתקנתי את החלון הזה, עשיתי יותר מאשר להניח לשמים להיכנס מפעם לפעם. הנחתי לעיר להיכנס. אני מביט בה ותוהה למה תהפוך בעוד מאה שנים".
ביילי נרתע מרגשנותו של בן שיחו, אך מצא את עצמו מתבונן החוצה כאחוז קסם. אפילו כאשר מזג האוויר מטשטש את המראה, היתה העיר מחזה כביר. משרדי המשטרה היו במפלסים הגבוהים של בניין העירייה, ובניין העירייה התנשא לשחקים. המגדלים השכנים השתרעו הרחק מתחת לחלונו של המפקח וגגותיהם נראו לעין. הם היו כאצבעות רבות המגששות מעלה. חומותיהם היו חלקות, חסרות תווים. הם היו השריונות החיצוניים של כוורות בני האדם.
"במידה מסוימת", אמר המפקח, "אני מצטער שיורד גשם. איננו יכולים לראות את עיר החלל".
ביילי הסתכל מערבה, אך המפקח צדק. קו האופק סגר עליהם. מגדלי ניו-יורק התערפלו ונגמרו בלבנוניות ריקה.
"אני יודע איך נראית עיר החלל", אמר ביילי.
"אני אוהב את התמונה כפי שהיא נראית מכאן", אמר המפקח. "אפשר למצוא אותה בדיוק ברווח שבין שני מגזרי ברונסוויק. כיפות נמוכות מתפרשות לכל עבר. זה ההבדל בינינו לבין החללאים. אנו נושאים פנינו מעלה ומצטופפים זה לצד זה. אצלם, לכל משפחה יש כיפה משלה. משפחה אחת: בית אחד. ואדמה בין הכיפות. דיברת אי-פעם עם חללאי, לייג`ה?"
"פעמים אחדות. לפני חודש בערך דיברתי עם אחד מהם ממש כאן, באינטרקום שלך", אמר ביילי בסבלנות.
"כן, אני זוכר. אני רק מהרהר לעצמי. אנחנו והם. שתי דרכי חיים מנוגדות".
בטנו של ביילי החלה להתכווץ קלות. ככל שדרכו של המפקח אליה תהיה עקלקלה יותר, כך תהיה המסקנה קטלנית יותר.
הוא אמר, "הכול טוב ויפה, אבל מה כל-כך מפתיע בזה? אתה לא יכול לפזר שמונה מיליארד בני אדם בכיפות קטנות בכל רחבי העולם. בעולמות שלהם יש שטח, אז שיחיו את חייהם כפי שנוח להם".
המפקח הלך אל שולחנו והתיישב. עיניו הביטו בביילי מבלי למצמץ, מכווצות מעט בהשפעת עדשות משקפיו הקעורות. הוא אמר, "לא כולם סובלניים כל-כך לנוכח הבדלים בין-תרבותיים. אצלנו ואצל החללאים כאחד".
"נכון. אז מה?"
"אז לפני שלושה ימים, חללאי מת".
עכשיו זה הגיע. קצות שפתיו הדקות של ביילי התרוממו קמעה, אך ההשפעה לא ניכרה בפניו הארוכות, העגומות. הוא אמר, "כמה חבל. משהו מדבק, אני מקווה. וירוס. הצטננות, אולי".
המפקח נראה מבוהל, "על מה אתה מדבר?"
ביילי העדיף לא להסביר. היסודיות בה הדבירו החללאים את המחלות בחברותיהם היתה מן המפורסמות. הזהירות בה נמנעו ככל שיכלו מכל מגע עם תושבי הארץ אכולי המחלות היתה ידועה אף יותר. אך כמובן, המפקח לא הבין סרקזם.
ביילי אמר, "אני סתם מדבר. ממה הוא מת?" הוא פנה שוב לעבר החלון.
המפקח אמר, "הוא מת מאובדן בית חזה. מישהו ירה בו בנפצר".
גבו של ביילי התקשח. הוא אמר מבלי לפנות לאחור, "על מה אתה מדבר?"
"אני מדבר על רצח", אמר המפקח ברכות. "אתה איש משטרה. אתה יודע מה זה רצח".
כעת ביילי הסתובב. "אבל חללאי! לפני שלושה ימים?"
"כן".
"אבל מי עשה את זה? למה?"
"החללאים אומרים שתושב כדור הארץ עשה את זה".
"לא ייתכן".
"למה לא? אתה לא אוהב את החללאים. אני לא אוהב אותם. מישהו בכדור הארץ אוהב אותם? מישהו לא אהב אותם קצת יותר מדי, זה הכול".
"כן, אבל - "
"היתה השרפה במפעלים של לוס-אנג`לס. היה הרס הרישים של ברלין. היו גם המהומות בשנחאי".
"בסדר".
"כולם מצביעים על התמרמרות גוברת. אולי גם על ארגון כלשהו".
ביילי אמר, "מפקח, אני לא מבין. אתה מנסה משום-מה לבחון אותי?"
"מה?" המפקח נראה נבוך בעליל.
ביילי התבונן בו. "לפני שלושה ימים נרצח חללאי, והחללאים מאמינים שהרוצח הוא בן כדור הארץ. עד כה", אצבעותיו נקשו על השולחן, "לא התפרסם שום דבר בנושא. נכון? מפקח, זה לא ייאמן. יהושפט, מפקח, משהו כזה עלול למחוק את העיר ניו-יורק מעל פני האדמה, אם זה אכן מה שקרה".
המפקח נד בראשו. "זה לא עד כדי כך פשוט. שמע, לייג`ה, שלושה ימים לא הייתי כאן. הייתי בישיבות עם ראש העיר. הייתי בעיר החלל. נסעתי לוושינגטון, דיברתי עם אנשי המשרד העולמי לחקירות".
"כן? ומה אמרו העולמיים?"
"הם אמרו שזה העניין שלנו. זה עניין פנימי של העיר. עיר החלל נמצאת בשטח השיפוט של ניו-יורק".
"אבל יש לה זכויות אוטונומיות".
"אני יודע. אגיע לזה מיד". עיניו של המפקח חמקו ממבטו החודר של ביילי. נראה כאילו הוא רואה עצמו לרגע כמי שהורד בדרגה והפך לפקודו של ביילי, וביילי התנהג כאילו קיבל זאת כעובדה.
"החללאים יכולים לנהל את ההצגה", אמר ביילי.
"חכה רגע, לייג`ה", הפציר בו המפקח. "אל תאיץ בי. אני מנסה להסביר לך את העניין בקצב שלי, כחבר לחבר. אני רוצה שתבין איפה אני עומד. הייתי ממש שם כשנודע לנו על מה שקרה. נקבעה לי פגישה איתו - עם רוי נֶמֵנוּ סארטון".
"הקורבן?"
"הקורבן". המפקח נאנק. "חמש דקות נוספות, ואני הייתי זה שהיה מגלה את הגופה. איזה הלם זה היה יכול להיות. גם כך זה היה אכזרי, אכזרי. הם נפגשו איתי וסיפרו לי. ואז החלו שלושה ימים של סיוט, לייג`ה. וכל זה בלי קשר לכך שראיתי הכול במטושטש ושעברו ימים שלמים לפני שמצאתי זמן להחליף את המשקפיים שלי. זה, על כל פנים, לא יחזור על עצמו. הזמנתי שלושה זוגות".
ביילי שקל את תמונת המצב שהצטיירה בפניו. הוא ראה בעיני רוחו את דמויותיהם הגבוהות, הנאות למראה, של החללאים המתקרבים אל המפקח עם החדשות ומבשרים לו אותן בדרכם הישירה ונטולת הרגשות. ג`וליוס יסיר את משקפיו ויצחצח את זגוגיותיהם. באופן בלתי נמנע לנוכח כובד הנסיבות, הוא ישמוט אותם, ואז יביט אל שרידיהם המנופצים ושפתיו הרכות, המלאות, רוטטות. לביילי לא היה ספק שלפחות בחמש הדקות הראשונות, הטרידו המשקפיים את המפקח יותר משהטריד אותו הרצח.
המפקח אמר, "המצב בלתי נסבל. כפי שציינת, החללאים מחזיקים בזכויות אוטונומיות. זכותם לדרוש חקירה עצמאית משלהם ולדווח לממשלות שלהם כל מה שיעלה על דעתם. העולמות החיצוניים יוכלו להשתמש בכך כעילה לתביעת פיצויים. אתה יודע איך זה יתקבל בציבור".
"אם הבית הלבן יסכים לשלם, זו תהיה התאבדות פוליטית".
"והתאבדות מסוג אחר אם לא ישלמו".
"אתה לא צריך לצייר בשבילי את התמונה", אמר ביילי. הוא היה ילד בפעם האחרונה בה הנחיתו ספינות השיוט הזוהרות מהחלל החיצון את חייליהן בוושינגטון, בניו-יורק ובמוסקבה כדי לאסוף מה שטענו שהיה רכושם החוקי.
"אז אתה מבין. בין אם נשלם ובין אם לא נשלם, יהיו צרות. הפתרון היחיד יהיה אם נמצא בעצמנו את הרוצח ונמסור אותו לחללאים. זה תלוי בנו".
"ולמה לא נעביר את זה למשרד העולמי לחקירות? גם אם מבחינה חוקית טהורה מדובר בשטח השיפוט שלנו, יש כאן שאלה של פוליטיקה בין כוכבית - "
"המע"ח לא יתקרבו לזה. זה חם וזה נמצא בחיקנו". הוא הרים לרגע את ראשו ושלח מבט נוקב אל פקודו. "וזה לא טוב, לייג`ה. כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו מחוסר עבודה".
ביילי אמר, "להחליף את כולנו? בלבול ביצים. אין די אנשים מאומנים בשביל זה".
"יש די רישים", אמר המפקח.
"מה?"
"ר` סמי הוא רק ההתחלה. הוא עושה שליחויות. אחרים יכולים לפטרל ברשת הדרכים המהירות. לעזאזל, אני מכיר את החללאים טוב ממך, ואני יודע מה הם עושים. יש רישים שיכולים לעשות את העבודה שלך ושלי. אנחנו יכולים לאבד את הסיווג שלנו. אל תחשוב לרגע שלא. ובגילנו, לחזור לשוק העבודה..."
בקול צרוד אמר ביילי, "בסדר".
המפקח נראה נבוך. "מצטער, לייג`ה".
ביילי הנהן וניסה לא לחשוב על אביו. המפקח הכיר כמובן את הסיפור.
ביילי אמר, "מתי עלה כל עניין החילופים הזה?"
"שמע, אל תהיה תמים, לייג`ה. זה קורה כבר זמן רב. זה קורה כבר עשרים וחמש שנים, מאז שהגיעו החללאים. אתה יודע את זה. עכשיו זה מתחיל לעלות לדרגים גבוהים יותר, זה הכול. אם נפשל כאן, זה יהיה צעד גדול לעבר הנקודה שבה נפסיק לצפות ליום בו נקבל את פנקסי תלושי-הפנסיה שלנו. מצד שני, לייג`ה, אם נטפל בעניין כמו שצריך, נוכל לדחות את הנקודה הזאת לעתיד הרחוק. וזאת תהיה הזדמנות מצויינת בשבילך".
"בשבילי?" אמר ביילי.
"מונית לאחראי על החקירה, לייג`ה".
"אין לי דרגה מתאימה, מפקח. אני בדרגה ג`-5, זה הכול".
"אתה רוצה לקבל דירוג ג`-6, נכון?"
האם זה מה שהוא רצה? ביילי ידע מה הן זכויות היתר שנשא עמו דירוג ג`-6. מושב ברשת הדרכים המהירות בשעות השיא, ולא רק בין עשר לארבע. מקום גבוה יותר ברשימת העדיפויות במטבחי המגזר. אולי אפילו הזדמנות לדירה טובה יותר והקצבת זמן במפלסי מרפסות השמש בשביל ג`סי.
"אני רוצה", הוא אמר. "בוודאי. למה שלא ארצה? אבל מה אקבל אם לא אצליח לפענח את הפשע?"
"למה שלא תצליח, לייג`ה?" המפקח הסתובב. "אתה אדם טוב. אתה אחד מהטובים ביותר שיש לנו".
"אבל יש שישה אנשים בעלי דירוג גבוה משלי במחלקה שלי. למה אתה מדלג עליהם?"
ביילי לא אמר זאת בקול, אך התנהגותו רמזה בבירור שהמפקח לא סטה כך מנהלי העבודה המקובלים אלא במקרים דחופים במיוחד.
המפקח ספק את ידיו. "שתי סיבות. אתה לא סתם בלש בעיניי, לייג`ה. אנחנו גם חברים. אני לא שוכח שלמדנו יחד באוניברסיטה. לפעמים אולי נראה ששכחתי, אבל זו אשמת הדרגה. אני מפקח, ואתה יודע מה כרוך בזה. אבל אני עדיין ידידך, וזו הזדמנות מצוינת לאדם המתאים. הייתי רוצה שתקבל אותה".
"זו סיבה אחת", אמר ביילי ללא חמימות בקולו.
"הסיבה השנייה היא שאני חושב שאתה חבר שלי. אני צריך ממך טובה".
"איזה מין טובה?"
"אני רוצה שתקבל שותף חללאי שיעבוד איתך על התיק. זה היה התנאי שהציבו החללאים. הם הסכימו לא לדווח על הרצח; הם הסכימו להשאיר את החקירה בידינו. בתמורה, הם דרשו שאחד מסוכניהם ישתתף בעניין, בכל העניין".
"נשמע שהם אינם סומכים עלינו במיוחד".
"אתה מבין בוודאי את עמדתם. אם זה יטופל בצורה שגויה, כמה מהם יהיו בעמדה לא נוחה מול ממשלותיהם. אתן להם ליהנות מן הספק, לייג`ה. אני מוכן להאמין שכוונתם טובה".
"אני בטוח שזה המצב, מפקח. זו הבעיה איתם".
המפקח נראה נדהם למשמע הדברים, אך המשיך לדבר. "תהיה מוכן לקבל שותף חללאי, לייג`ה?"
"אתה מבקש את זה כטובה אישית?"
"כן, אני מבקש ממך לקבל עליך את העבודה עם כל התנאים שהציבו החללאים".
"אסכים לקבל שותף חללאי, מפקח".
"תודה, לייג`ה. הוא יצטרך לגור איתך".
"היי, חכה רגע".
"אני יודע. אני יודע. אבל יש לך דירה גדולה, לייג`ה. שלושה חדרים. רק ילד אחד. יש לך מקום בשבילו. הוא לא יעשה בעיות. שום בעיות. וזה חיוני".
"ג`סי לא תאהב את זה. אני בטוח".
"תאמר לג`סי", המפקח היה רציני, רציני עד כדי כך שעיניו כמו קדחו חורים בדסקיות הזכוכית שסככו עליהן, "שאם תעשה את זה בשבילי, אעשה כל שביכולתי להקפיץ אותך דרגה כשייגמר הסיפור. ג`-7, לייג`ה. ג`-7!"
"בסדר, מפקח, עשינו עסק".
ביילי החל להתרומם מכיסאו, אך אז ראה את המבט שבעיניו של אנדרבי והתיישב מחדש.
"עוד משהו?"
המפקח הנהן לאטו. "עוד דבר אחד".
"והוא?"
"שמו של השותף שלך".
"מה כבר זה משנה?"
"דרכיהם של החללאים", אמר המפקח, "אינן רגילות. השותף שהם מספקים הוא לא - לא..."
עיניו של ביילי נפערו לרווחה. "חכה רגע!"
"הבנת את זה, לייג`ה. הבנת את זה. אין דרך לצאת מזה".
"יגור אצלי בדירה? משהו כמוהו?"
"כחבר לחבר, בבקשה!"
"לא. לא!"
"לייג`ה, אני לא יכול לסמוך בעניין הזה על אף אחד אחר. אני חייב להסביר לך את זה כמו לילד קטן? אנחנו מוכרחים לעבוד עם החללאים. אנחנו מוכרחים להצליח, אם ברצוננו להרחיק את ספינות הפיצוי של החללאים מכדור הארץ. אבל אנחנו לא יכולים להצליח בכל דרך. יצוות אליך אחד מהרישים שלהם. אם הוא יפענח את הפשע, אם הוא יוכל לדווח שאנחנו חסרי כישורים, אנחנו אבודים. אנחנו, כמחלקה. אתה מבין את זה, לא? אז אתה מקבל על עצמך משימה עדינה. עליך לעבוד לצדו, אבל לדאוג לכך שאתה תהיה זה שיפתור את התעלומה ולא הוא. הבנת?"
"אתה מתכוון שעליי לשתף איתו פעולה במאה אחוזים, פרט לכך שעליי לחתוך את גרונו? לטפוח על שכמו בעודי מחזיק סכין?"
"מה עוד אנחנו יכולים לעשות? אין דרך מוצא אחרת".
לייג`ה ביילי נעמד על רגליים לא יציבות. "אני לא יודע מה תאמר ג`סי".
"אני אדבר איתה, אם תבקש".
"לא, מפקח". הוא שאף שאיפה עמוקה שכולה אנחה. "איך קוראים לשותף שלי?"
"ר` דאניל אוליבאו".
ביילי אמר בעצב, "הזמן הזה אינו מתאים ללשון נקייה, מפקח. אני לוקח על עצמי את המשימה, כך שמוטב שנשתמש בשמו המלא. רובוט דאניל אוליבאו".