מתי התחלת לכתוב


תמיד ידעתי שאלה המילים.


אני וזה – זה המילים.


אבל רק לאחרונה הבנתי, הסכמתי באמת


להתפלש, לגחון. לחפון עפרים-עפרים,


לזרות בעיני הקוראים. לנשק את אדמת הפעלים


ולברך: שהרחיקני מארץ החיים.


ארוחה לבנה. עשרים סיפורוני בערך


הנה אתה הופך אצלי לטקסט


הנה אתה הופך אצלי לטקסט. חשבתי שזה יימשך יותר.


הנה אתה כבר הופך אצלי לטקסט. חשבתי שזה יימשך מעט יותר. שבכל זאת תישאר.


גופך יהיה שק המילים שלי, כרוך בקצוות הנפש שלא חקרתי איתך. אמצא עצמי לשה את עיסת הזיכרונות, ליצור ממך דבר. נייר עם כתובת כיסופים. מה שלא הבנתי בזמנו אדע עכשיו לומר לך ולעצמי. זה יעזור כמו מים חמים לצמח מת. הנה אני מפסיקה למצוא אמת וממשיכה לחפש רמייה, כזב ויופי. ממשיכה לשרטט אותך בטיוטות שיכסו על לבטַיי. והנה שוב, כמעט בלי להרגיש, אתה כבר מילותַיי.


ארוחה לבנה


דיברנו על משאלותינו. "במשאלה שלי," הוא אמר, "אני מבשל לך ארוחה לבנה. ארוחת ערב: פסטה עם כרובית ברוטב שמנת ויין לבן, עם גלידת וניל לקינוח. את אוכלת, וכל זמן הארוחה אני יושב לידך, והיד שלי נחה על קרסולך."


לאזוק אותי, חשבתי, זו משאלתך. אבל אהבתי אותו. ורציתי להמשיך לאהוב אותו. גיליתי התחלה מדאיגה של קמטים. לאיזה כיוון הם חוצים אותי, חורצים אותי – עדיין לא היה ניכר.


*


בסוף הלילה הראשון השכמתי ויצאתי, הלכתי הביתה בלי להשאיר פתק. הוא התקשר.


"לא רצית להיות שם," ניחש.


"אני מצטערת."


הייתי צמח מים נסער, מיטלטל, והוא הר מיוער שלא הלך לשום מקום. לקח עוד זמן-מה עד שהבנתי: אין שום אפשרות אחרת. התקשרתי: "אני נכנעת." הוא הבין: אני מוותרת. "כן, אה?" אמר, וקולו נפל בטלפון. למרות אכזבתו נפגש איתי באותו הערב. עצרנו וישבנו באוטו. לקח זמן להבין את אי-ההבנה. אמרתי: "אני נכנעת אליך פנימה, לא החוּצה ממך. אני מסכימה". הוא נרעד. למרות ההערה ששורבטה באדום לאורך כל סיפורנו, המשכתי לקרוא בו עד סופו.


*


כשחזר מהטיסה שלו, פתחתי לו את הדלת בחופזה ורצתי, כי היה לי בדיוק משהו דחוף בחדר השני. הוא מיהר אחרי פנימה עם מזוודותיו. לבסוף ישבנו במטבח שלנו לשתות משהו חם. "איך היה בחוץ לארץ? מה עשית?" שאלתי.


"חשבתי, מה בעצם מחזיק אותנו ביחד," אמר.


"גם אני."