ביקורת ספרותית על תגידי שאת שלי - מותחן פסיכולוגי מאת אליזבת נורבק
ספר לא משהו

---

ההתחלה הרגישה כמו ספרות נוער (אני לא מחובבי הז'אנר) וההמשך הזכיר משהו קר, מנוכר, מסוכן ולא ריגשי. קצת כמו הליכה על קרח דק מעל אגם עמוק, קפוא למחצה. ייחסתי את העניין לעובדה שזהו מפגשי הראשון עם ספרות שוודית, אבל לכו תדעו...

מדובר כאן בספר מתח כביכול, כולל תעלומה, מקרה קיצון, דמויות מסתוריות ופרספקטיבת עבר/הווה.

הרגשתי את הדרמה עוד לפני שנחתה בסביבה.
"בסוף הוא יגלה מי אני באמת וזה יגעיל אותו, הוא יפחד ממני."
"אף אחד לא בודק מי מסתתר מאחורי המסכה. אף אחד לא רואה כמה אני מזוייפת, נבזית, מושחתת ומעוותת. לאף אחד אין את קוד הכניסה."

בהתייחס לדרמה שמספק "תגידי שאת שלי", אולי נכון יותר לכנות אותה Forced Drama, מהסוג שמחייבת להגיב ב"אוי, אוי, אוי" בכייני, או פשוט להגדיר אותה כ'דרמה בלחץ', אם תרצו.

"האמת - בניגוד למה שכולם חושבים - לא באמת משחררת. ההיפך הוא הנכון. האמת כואבת. האמת הורסת ומחריבה. האמת פוצעת." ותודה על בבל"ת לא איכותי.

מי אמר 'מתח'?
או
משהו לא עובד.
מסיבה כלשהי לא נקשרתי לדמויות הנרוטיות והסיפור לא החזיק מים או עלילה. בהתאם, קראתי אותו באותו יובש יחסי השמור לספרים שלא לקחו אותי איתם לחוויה מסעירה. המשיכה לחזור ולקרוא בו לא התעוררה, הרגל לא קיפצה בעצבנות מוכרת וגם לציפורניים שלום.
בקיצור, בעניין הגדרת 'תגידי שאת שלי' כספרות מתח להתפאר, אני בספק.

הוא נמתח, נמרח וההיסטריה שחולקות הגיבורות, יכולה הייתה מבחינתי, להיפתר פרקים רבים לאחור.
כי כמה אפשר לשכנע את המשוכנעים ולדפוק בראש לאלה שלא ישתכנעו לעולם? ועד מתי ניתן לתהות 'האם זו היא?' בלי, לדוגמה, לגשת ולברר.

מודה, אני לא קוראת דגולה של ספרי מתח ולמרות שהמגוון אליו נחשפתי בסוגה הספציפית רחוק מלהיות ראוי לציון, הצלחתי לצפות בקלות את קווי הסיפור וכל שנותר היה לראות איך הסופרת יוצקת בהם הסברים מרחיקי לכת (ולפעמים מרחיקים מדי).
מכאן שהחוויה שסיפק "תגידי שאת לי", קרובה עד זהה לכזו שתקבלו תוך צפייה בסרט, מהסוג בו ברור לכם, כבר מהדקות הראשונות, לאן הוא מוביל.
בעברית קוראים לזה מאכזב, או מיותר.

הנשים שאנחנו (לא)
"פחד מבהיל וחרדה משתקת משתלטים על גופי, פולשים אל מחשבותיי ורגשותיי." "פחד מבהיל"?

אם יש כאן משהו מיותר, זהו הפן הנשי/היסטרי/חפרני משהו, כשהנשים עסוקות בלספר לעצמן סיפור (ולספר, לחזור ולספר) והגברים עסוקים בחייהם הנורמטיביים, כולל הרמת גבה אל מול ההיסטריה הנשית המוגשת כאן, משום מה, במנות גדולות.
אם היינו מורידים את אחוזי ההיסטריה הנשית שבין הדפים, "תגידי שאת שלי" היה נגמר בארבעה עמודים פלוס-מינוס, (כולל ה'תודות').
סביר שאז הייתי פחות מתביישת להיות חברת המין הנשי, כפי שמצייר אותו הספר הזה, הכתוב, לצערי, בידי סופרת בת אותו מין, לא פחות.
אם גבר היה כותב את היצירה המדוברת, ניתן היה בשקט להכריז כי מדובר בשוביניסט מתנשא.

התעייפתי!
"למה, לעזאזל, את חייבת להפוך כל דבר לדרמה?" בדיוק מה שהתכוונתי לשאול.

בנימה אישית, את קריאת הספר הזה גררתי תקופה לא קצרה, כשכל ספר שעבר בסביבה קיבל עדיפות על פניו.
נשאר רק להצהיר, שאם אחת הגיבורות, פסיכולוגית במקצועה, לא תיכנס לאישפוז מרצון, לאחר קריאת "תגידי שאת שלי", ספק אם אסרב להחליף אותה.

על זה נאמר, 'עיזבי אותנו בבקשה', כבר ביקשתי די!

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

» ביקורות נוספות של Misskipod
» ביקורות נוספות על תגידי שאת שלי - מותחן פסיכולוגי