ספרו השלישי של ישעיהו קורן. קדמו לו הרומן "לוויה בצהריים" (1974) וקובץ הסיפורים "מכתב בחולות" (1967).
הסיפורים שבספר זה נכתבו בשנים 1988-1963.
הופעת ספר חדש של קורן, 15 שנים לאחר ספרו הקודם, עשויה להזכיר שקורן הוא אחד מבחירי המספרים שלנו, והאנטי תיזה שהעמיד בזמנו סגנונו הסיפורי אל מול דרך המלך של הסיפורת העברית הישנה, העמוסה לעייפה, מקרבת אותו דווקא אל כמה מן המספרים הצעירים של השנים האחרונות. המודרניזם של קורן בנוי על "הזרתם" של מרכיבים ריאליסטיים, על קצנה הנוסכת בהם איכות כמעט סהרורית. העולם של הסיפור כמו הועבר דרך משתק; חללים הואפלו; גילויים חיצוניים של רגשות - הוקהו; דיבורים של מה בכך מכסים על שתיקות גדולות; יש השתהות קיצונית בפרטים חיצוניים, בתיאורים מדוקדקים, "נייטראליים", שדווקא הם תורמים לניכור ולתחושת הדכדוך. "הדר תנועתו של קרחון בא לו הודות לכך שרק שמינית ממנו היא מעל פני המים", כתב המינגוויי.
הסיפור של קורן כמוהו כקרחון כזה. כמעט תמיד יש בו אירוע דרמטי, סנסציוני, שהואפל, הוזז הצידה או שוקע מתחת לפני המים. הרצח, השוד ופרשת הסמים ב"חליפת השבת של שניידר", הריונה של לבנה וההפלה ב"המטריה שבתמונה", אהובתו של המורה בווימר ב"המורה לטבע" - הם אך כמה דוגמאות מתוך רבות. כל סיפור של קורן כולל רמזי סיפור אחר, שכמו נמחק מתוכו. לפעמים שילובה של נקודת התצפית עם אי הידיעה של אחת הדמויות אחראי לכך. לפעמים ניתן להשלים את הסיפור "המחוק" מתוך מה שנשאר ולפעמים הוא בלתי מוגדר בחלקו; ולעיתים הוא אף עשוי לחמוק מראייתו של קורא מהיר. הסיפור ש"נמחק" בא להדגיש את מה שנותר, למסגר את מה שחשוב באמת לסיפור.
בכל סיפור של קורן מציאות "עזובה", מאובקת, חסרת מוצא, בשולי השוליים של הצבא, המשובה או הכרך. הנסיונות לחרוג מן העולם הסגור, הלא ניתן לשינוי, נכשלים כולם. ומה שעומד במרכז ההווה הסיפורי הוא נסיון מהוסס, מכוסה, ליצור מגע אנושי, לבטא רגש, לקיים חסד של אחווה אנושית, לבנות קירבה. בכך עסוקות דמויותיו של קורן, לפעמים בלי ידיעתן. כי ביטויי הקירבה לא רק מסותרים מאחורי ענייניות, קשיחות ויובש חיצוניים. לפעמים הם מוסתרים דווקא מאחורי מעשים של ניתוק או תוקפנות, מוסטים אל אפיקים צדדיים, ולרוב הם קשר מעקב אחר דמות אחרת בלי ידיעתה. לפעמים החסר האנושי מעומעם בבחירה אכזרית: "אי אפשר היה להציל את שניהם בבת אחת".
קירבה אנושית כסויה ובלומה היא הנושא של הקובץ הזה. התיאור המשתהה, ההצפה של הסיפור במלאת של פרטים צדדיים, "חופשיים", מאפשרים, לאמיתו של דבר, מארג סמיך של פרטים אנאלוגיים, של מציאות שבמבט שני היא בנויה מאוד. היא מאורגנת בריתמוס של חזרות על פרטים המתקשרים למרכז. למשל, הקשר בין הלימון להריונה של לבנה, למשל, הקשר בין משחק הדומינו הנצחי ("אפשר לחבר שתי אבנים רק כשיש ביניהן מספר אחד משותף") לבין אהבתו הנואשת של קריספין לרות. אבל פרטיו של קורן הם קודם כל פרטים מלאים כשלעצמם. אין הם שלטים ריקים ברוח. ולכם, כמה חזק אצל קורן, הנמנע מן הנושאים "הגדולים" של ישראל, רגע בודד שבו הוא ספק מתקרב אליהם: גילוי שני המטבעות הנדירים של ברזני - "מטבע שהיו לו שני צדדים שהם אחד. פלסטיין". ועוד מטבע, ש"משני צידיו... היה טבוע ענף דק וזקוף של עץ זית...".