הסופרת <mark>מיה שרידן</mark> זכורה לי לטובה מהספר שפורסם בזמנו "קולו של ארצ'ר".

הכתיבה של מיה ממכרת ולא מניחה לקורא להניח את הספר. אין הנחות בספר הזה ויש תיאורים ותכנים קשים לעיכול.

הכול מתחיל בג'וזי סטראטון בת ה-19. סטודנטית בקולג' עם משקעים מהעבר. אבא שעזב את הבית ואימא שהתעללה בה.

ג'וזי נחטפת על ידי מטורף ומוחזקת במשך תקופה ארוכה בבניין נטוש, מטונף עם עכברושים מטיילים. היא כבולה, נאנסת על בסיס

"הבחירות שלנו אומנם נתונים בידינו, אך הן משופעות מכל מה שקדם להן,
ומוכתמות בכל האסונות שפקדו אותנו בעבר". (עמוד 289)

לי זה הספר השני שאני קוראת מבית היוצר של <mark>מיה שרידן</mark>. לאחר שקראתי את "קולו של ארצ'ר", אני מוצאת דמיון בין שני הספרים הללו, והביטוי לכך מובא ש<mark>מיה שרידן</mark> גם הפעם בחרה לחבר שני אאוטסיידרים. לשבחה של מיה ייאמר שהספר מתובל במינון נכון בין דרמה, טלנובלה וגם קצת קיטש. לא תמצאו בספר הזה

רומן מרגש המקפל בתוכו פיסת חיים של ברי וארצ'ר. ככל ששני אלה היו שונים, מחד-גיסא היו גם כל כך דומים.

כיוון שברי וארצ'ר לא נאבקו, על אף שהאמינו שהיו צריכים להיאבק באותה נקודת זמן, הם נשאו אשמה, נקיפות מצפון וצלקות עבר.

אומנם, כל אחד מהם פעל בצורה שונה באותו גרגיר זמן, אך שניהם נותרו פגועים, ואולי בכלל זה לא היה נכון לפעול כך.

האם יש שחור ולבן בכל מה שנוגע לכאב? או, רק אלפי גוונים של אפור ו

תתנסו בחיים בכל דרך אפשרית – בטוב וברע, במר ובמתוק, בחשוך ובמואר, בקיץ ובחורף. אל תפחדו לחוות ולהתנסות, כי ככל שתתנסו יותר, כך תהפכו לבוגרים יותר.
קול של אדם לא מסומל במילים שהוא מדבר,לא בכך שהוא מבטיח ונראה כמו בן אדם בעל ביטחון שכל האנשים צריכים ללכת ביחד איתו.
קול של בן אדם הוא המעשה של האדם עצמו, מה שהוא עושה בצורה פיזית, בונה, הולך, מתקן, מסתכל.

זה קול של בן אדם, שלא רק מדבר, שרואים במעש

ל<mark>מיה שרידן</mark> יש את זה. היא תגרום לכם (לכן בעיקר) להביט מהצד על ברי פרסקוט וארצ׳ר הייל ולעודד אותם להיות ביחד עם מחיאות כפיים סוערות וקפיצות במקום מרוב התלהבות.
ברי וארצ׳ר בורחים כל אחד מאירוע טראומטי אישי של עצמו, ברי ע״י הגעה לעיירה קטנה ורחוקה מביתה וארצ׳ר ע״י הסתגרות באותה עיירה בדיוק. הדמויות מפורטות מאוד ושונות ממה שבדרך כלל פוגשים במיוחד חשוב לציין את העובדה שארצ׳ר, הדמות הגברית הראשית הוא אי

הספר הזה יכל להיות ממש טוב אם הוא רק לא היה ספר... כסיפור עלילתי הוא בנוי טוב ויש לו באמת עומק . התחלה,אמצע וסוף מעניין.
סיפורה של בחורה צעירה שמגיעה לעיירה קטנה לאחר טראומה קשה שחוותה ואובדן. היא מנסה להתחיל דף חדש במקום אחר.
בעיירה כמובן היא פוגשת בחור אילם שבעצמו עבר חיים שלמים של טראומה והוא מצולק מכך תרתי משמע.

היכן הבעיה? יצירה ספרותית זה לא. רמת הכתיבה, מריחה של משפטים, עודף אינפו

סוף סוף אני נותנת לרומן רומנטי חמישה כוכבים.
כי בהחלט שאלתי את עצמי למה אני מעדיפה לקרוא רומן רומנטי, כשלא נתתי השנה חמישה כוכבים לאף רומן רומנטי.
אבל הנה, הגיע האחד.

זה ספר מושלם.
משהו בסגנון כתיבה שלו העניק לי ביטחון בתור קוראת, שאני יכולה להיקשר לדמויות ולסמוך על הסיפור.
ואני חושבת שמה שהיה חסר לי בשאר הרומנים הרומנטיים שקראתי - זה שבאמת יהיה בהם לא רק רומנטיקה אלא גם חתיכת סיפור.
הוא ה

סיפור אהבה חמוד עם מסר חינוכי חשוב של קבלת השונה. יש בסיפור קטעי סקס ולכן לדעתי מתאים לנוער בוגר. נהניתי מהקריאה, ממליצה!
ברי פרסקוט עברה חוויה קשה ורודפים אותה סיוטים. היא מחליטה לנסוע לעיירה פליון בכדי לנוח קצת ולנסות להתאושש מהטראומה.
יום אחד כשהיא חוזרת מקניות והמצרכים נופלים לה, היא פוגשת בחור מוזר, עם מראה מוזנח שבא לעזרתה. הבחור לא מדבר. היא מודה לו והוא שותק והולך.
ברי שואלת עליו את השכ

רומן מרגש סוחף עם הרבה אירוטיקה בגוף הספר, אני גם בגילי 67 אוהבת לקרוא ברומנים טובים ועמוקים, גם רומנים הסטוריים. אבל בלי כל האירוטיקה שאולי הצעירים אוהבים זאת בעיקר הנערות. העלילה נחמדה , סיפור מעניין. ממליצה בחום לצעירים. אני למשל אוהבת רומנים כמו אלו שכותב ניקולס ספארקס או כמו הספרים שכותבת פיליפה רומנים מההסטוריה. יש לנו עוד סופרים משלנו שיודעים לכתוב רומנים יפים בלי אירוטיקה. הספר קליל וזורם