ביקורת ספרותית על קולו של ארצ'ר מאת מיה שרידן
ספר מעולה

---

סוף סוף אני נותנת לרומן רומנטי חמישה כוכבים.
כי בהחלט שאלתי את עצמי למה אני מעדיפה לקרוא רומן רומנטי, כשלא נתתי השנה חמישה כוכבים לאף רומן רומנטי.
אבל הנה, הגיע האחד.

זה ספר מושלם.
משהו בסגנון כתיבה שלו העניק לי ביטחון בתור קוראת, שאני יכולה להיקשר לדמויות ולסמוך על הסיפור.
ואני חושבת שמה שהיה חסר לי בשאר הרומנים הרומנטיים שקראתי - זה שבאמת יהיה בהם לא רק רומנטיקה אלא גם חתיכת סיפור.
הוא היה עמוק אבל גם מלא בהומור, והוא היה עצוב אבל מהסוג שגורם לך לרצות לחבק את הדמויות ולהגיד להם שהכול יהיה בסדר.
אה, ואם אתם אוהבים את הטרופ של עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם - אתם תמותו על הספר הזה.

כמו שכתוב בתקציר, ארצ'ר הייל הוא מתבודד וחי את חייו בעיירה שבה כולם מתעלמים ממנו.
אף אחד לא ממש יודע מה הסיפור שלו, הם שמעו על התאונה שלו ומכירים את הסיפור של המשפחה שלו, אבל אף אחד לא דיבר איתו.
עד שברי פרסקוט מגיעה, עם מטען משל עצמה, זיכרון מלילה נוראי שיש לה פלאשבקים אליו בכל בוקר.
ארצ'ר הוא המפתח לריפוי שלה, והיא זאת שעוזרת לו למצוא את הקול שלו, וההתחלה של הספר שבה מסופר בקצרה על הקנטאור כירון, ממש הצליחה להכין אותי לסיפור שלהם.
אהבתי את זה מאוד, כי אני ממש בקטע של אסטרולוגיה ואני יודעת מה כירון מסמל. (האגדה בסוף הביקורת)

זה פשוט סיפור שכתוב כל כך טוב, והוא באמת מהנה, אז כבר בעמוד 72 ידעתי שיכול להיות שאני קוראת ספר של חמישה כוכבים.
ובאמת היו שם את כל הסימנים הנכונים, הרי שאם אני בקושי נותנת לכם פרטים על הסיפור, זה רק כי אני רוצה שכל מי שרוצה לקרוא את הספר הזה ייחשף אליו דרך קריאתו ולא דרך הביקורת שלי.
אני באמת לא מרגישה שאני צריכה לשכנע מישהו, הוא כתוב מצוין, והוא מרגיש כל כך איכותי ומורכב, מבלי לאבד את היותו רומן רומנטי.
יכולתי לסיים אותו ביום אחד, כי בכל פעם שהנחתי אותו המשכתי לחשוב על הסיפור...
כלומר, הסיפור לא עזב אותי ברגע שהנחתי את הספר, וזאת עוד סיבה ללמה הוא חייב לקבל חמישה כוכבים.
ואני באמת לא יכולה לספר בפירוט למה, כי בעיניי יש משהו מאוד מהותי וכיפי בתהליך הגילוי של הסיפור.

אני חושבת שזה נגיד רומן רומנטי שגם גברים יכולים לקרוא, ושאין לי בעיה להמליץ עליו לגברים.
יש בו עדיין את הרכות הזאת שבאהבה, אבל היא לא מנופחת וקלישאתית בצורה שהיא ללא ספק לבידור "הקוראות".
יש כאן סמאט - תודה לאל! - והוא מאוד מעניין ושונה.

ברצינות, אם הייתי בזוגיות כרגע והייתי אומרת לבן זוג שלי לקרוא את הספר הזה והוא לא היה מסכים?
זורקת אותו על המקום.
כי יש משהו בספר הזה שממחיש את כמה שזה חשוב לדבר עם אנשים בשפה שלהם, וזה מתחבר לי לספר האחרון שנתתי לו חמישה כוכבים - "חמש שפות לאהבה".
אני אוהבת לחלוק את הדברים שאני אוהבת עם אנשים, בגלל זה אני כותבת ביקורת ארוכות שרוב האנשים לא מבינים את הפואנטה שלהן - וזה כי אני חייבת להביע את זה ולהראות את זה כשאני אוהבת משהו.
ואני מראה אהבה דרך תוכן, ודרך הזמן שאני משקיעה במשהו, ודרך פתיחות ופגיעות, ולפעמים זה דורש הרבה מלל כדי באמת להוציא את זה.

קצת עצוב לי שהייתה לי חוויה כל כך טובה עם הספר הזה, אבל שאני לא ממש מצליחה לספר עליה.
אני פשוט חושבת שיש בספר הזה משהו נורא מוכר.
זה מרגיש כמו סרט ארוך שראיתי פעם, סרט דרמה איטי, שבו האהבה תמיד מסוכנת וכבדה.
לקחתי את הספר הזה מהספרייה, ומה שבאמת שיכנע אותי מלבד זה שכבר ראיתי באינסטגרם שזה ספר מ-א-ו-ד אהוב, הן המילים על הכריכה:

"זה כואב כי אני פוחד לאהוב אותך.
אני פוחד שתעזבי אותי ואני שוב אהיה לבד.
רק שהפעם זה יהיה פי אלף יותר קשה,
כי אדע מה אני מפסיד"
-

שמחתי שציטוט הזה מופיע גם על הכריכה של מהדורה החדשה שיצאה בדצמבר שנה שעברה, למרות שאני באופן אישי מעדיפה את הכריכה הזאת, הישנה יותר מ-2017.
(דצמבר זה חודש יום ההולדת של ארצ'ר, ואני חולה על השם הזה. השיר של טיילור סוייפט שגם נולדה בדצמבר "The Archer", התנגן לי בראש לאורך כל הספר. זה אולי קיטשי אבל אני אוהבת כשנותנים לדמויות שם שמתאים להם ולסיפור שלהם.)
במהדורה החדשה יש פרק בונוס מנקודת המבט של ארצ'ר ואפילוג מורחב, ואני מקווה שכשאני אבקש יום אחד להוסיף אותה כאן לאתר זה יתקבל, כי אני כל כך רוצה לקרוא את הספר הזה שוב יום אחד ולכתוב עליו ביקורת.

אני לא בטוחה עד כמה הספר הזה יבלוט לי בעתיד, אני רק יודעת שהחווית קריאה שלי איתו הייתה מצויינת, אז גם שאני לא בדיוק מקבלת את התחושה הקסומה הזאת של חמישה כוכבים, אני עדיין מאוד בטוחה שזה ספר של חמישה כוכבים עבורי, כי:
1. אין לי תלונות.
2. אני כבר יודעת שאני רוצה לקרוא אותו שוב מתישהו בעתיד.

אני אסיים עם ציטוט העמוד הראשון בספר, כי כמו שכתבתי כבר, אני חושבת שהוא מכין אותנו מצוין לסיפור.
סך הכול הדמויות כאן נורא צעירות.
ארצ'ר חסר ניסיון וברי כמעט לבדה בעולם, והסיפור שלהם הוא מסוג הסיפורים שגדולים מהחיים ומלאים בדרמה.
זה לא ספר קליל, אבל הוא באמת חמוד ויש בו הומור מתוק, וגם הקטעים העצובים והקשים יותר - עוברים די מהר וכתובים בצורה שלא מייסרת את הקורא.

אהבתי את זה שהוא הרגיש לי קצת כמו סרט דרמה.
משהו בקצב שלו ובנושאים ואיך שהכול מוגש...
זה פשוט מרגיש כמו סרט טוב שמראה לך רק אתה מה שבאתה באמת צריך לראות, ובצורה שכובשת אותך.
פשוט מושלם.
קצת מוכר וצפוי לרגעים, אבל בצורה שלי באופן אישי הרגישה נוסטלגית ונעימה מאוד.
ממליצה בחום!

_

אגדת הקנטאור כירון

הקנטאורים נודעו כאספסוף, ערב רב של דמגוגים, שהיו שקועים
בשתייה וברדיפה אחרי מין. אבל כירון לא היה כמותם - הוא נקרא
"הקנטאור הטוב, המרפא הפצוע", חכם, עדין וישר הרבה יותר מבני
מינו. למרבה הצער, ידידו הטוב הרקולס ירה בו חץ מורעל כשנלחם
בקנטאורים האחרים. משום שכירון היה בן אלמוות, הוא לא היה
מסוגל למצוא מרפא לפצע וחי חיים של כאב מייסר.
לאחר מכן, כירון פגש את פרומתאוס, שסבל גם הוא מייסורי
תופת. פרומתאוס נדון לעינוי אין־סופי מידי האלים והיה קשור לסלע,
נשר בא לנקר בכבדו בכל בוקר, והכבד צמח מחדש בערב.
כירון הציע מרצונו להקריב את חייו למען פרומתאוס, מה שיגאל
את שניהם מהעינוי הנצחי שנגזר עליהם. כירון נפל מת לרגלי
פרומתאוס, אבל בשל טוב לבו והשירות שעשה לאלים, זאוס הפך את
כירון לחלק מקבוצת הכוכבים - קשת - כך שניתן יהיה לחזות ביופיו
לעד. הפצע של כירון מסמל את כוח ההעברה של הסבל - כיצד סבל
אישי, גופני ורגשי יכול להפוך למקור של עוצמה מוסרית ורוחנית.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על קולו של ארצ'ר