סיפורם של הבודדים, של הישראלים הנסחפים אל חופי ניו-יורק, כל אחד מטעמו הוא, ש<mark>ורד</mark>ים יותר או פחות את העיר המופלאה הזו, מופלאה בעיני ש<mark>ורד</mark>יה ובעיני הכמהים אליה, כאילו בה ימצאו את גורלם, את ביתם, את כל הטוב שיש לעולם להעניק.
בית הקפה הוא של ניסן (מארק איווניר או גל תורן בסדרה, תלוי באודישן), המצוי מזמן בניו-יורק כבית קפה אמיתי, שהיווה אף אתר צילום עבור נורה אפרון ובעבור סרטיה. ליב (עדי בילסקי בסדרה, גג

הפעם אתחיל דווקא להתמקד באיור שבכריכה. תסכימו איתי שזהו המפגש הראשון שלנו עם הספר, עוד לפני שאנחנו מעלעלים בו. נכון?

אז ככה, צהוב אני אישית לא אוהבת. הצבע הזה שמור אצלי אך ורק לקרני השמש, חרציות ופרחי החמניות, שבחודש יוני יצוצו בחנויות הפרחים.

צהוב הוא אכן צבע בולט, וידוע שפרסומאים ובשלטי חוצות משתמשים בגוון הצהוב. לי אישית הצבע הצהוב משדר מלנכוליות, עצב ודיכדוך. רק אחרי שסיימתי לקרוא את

איזה מוזר זה שבזמן שאדם עושה פעולה כלשהי, תהיה לה השפעה על אנשים אחרים, לפעמים כאלו שאפילו לא פגשנו ולו פעם אחת בימי חיינו.

כשאלי קפצה מהבניין המעוטר כולו בציורי גרפיטי, מבלי לדעת -טילטלה את חייהם של עוד שלושה אנשים שמעולם לא הכירה. כאילו שתנופת הקפיצה שלה הגיעה עד אליהם וסיחררה אותם אל תוך סיטואציה שחייהם ייכרכו אחד בשני.

מגי - בעלת קליניקה לטיפולי יופי ואסתטיקה, היא שבעזרת מכשור מתקדם ואבק

יש ספרים שלופתים אותך ושואבים את כל כולך אל תוך העלילה,עד שאתה מרגיש שאתה ממש שם.חלק מהסיפור.
כמו הספר הזה.ולא בגלל שהספר הוא רחב יריעה,או איזה יצירה מופלאה וחד פעמית. לא. דווקא בגלל דוק העצב המלווה את הסיפור לכל אורכו,כמו חוט סורר שנפרם ממכפלת המכנסיים,ומשתרך אחריך בעקשנות. בגלל הרגישות העדינה שבה הוא כתוב.בגלל האהבה הניכרת בכתיבה לניו יורק,בגלל האהבה הניכרת בכתיבה כלפי בעלי חיים,ובגלל שאתה מבין

הדבר היחיד שאדם יכול לבגוד בו ממש הוא המצפון שלו (ג'וזף קונראד)

איך הייתם מרגישים אם בשנת הבת-מצווה, וביום הנישואין שלכם, בעוד אתם צפים יחדיו על מזרן בבריכה, שנושקת לשמיים בהירים וזוהרים, בן/בת הזוג מבשרים לכם שהיה לו/לה רומן?

הגיבורה שלנו, שרה, לא בטוח הבינה, הפנימה, ואולי לא שמעה טוב. אולי הוא צוחק ממנה? מותח את החבל? אבל אי אפשר לדעת. Surprise!!!

שרה גלגלה את עצמה מהמזרן אל המים, צללה

בספר בית הקפה של נורה אפרון, בהוצאת כנרת זמורה ביתן, לוקחת הסופרת <mark>ורד שנבל</mark> את הקורא לרחובות ניו יורק הסואנים.

לשלוש הדמויות המובילות את הסיפור יש סיבות טובות לברוח מישראל, מקרוביהם ומהעבר הנוראי שלהם (בעיניהם, כמובן), וניו יורק היא עיר נהדרת שאפשר להיטמע בה, ולקוות שאולי אולי, ממש במקרה, איזו דמות מהעבר כן תופיע פתאום ותושיע אותם מהכאוס שהושאר מאחור.

שלושה אנשים לא צעירים, שלכל אחד מהם סיפור

חיי רצופים באכזבות, חלקן הגדול מהורי, חלקן מעצמי בגין דברים שעשיתי. אך האכזבות הגדולות ביותר שלי היו מחיי האהבה שעד לפני שנה בערך לא השכלתי לשמר. תמיד יחסתי לבני זוגי משמעות חד פעמית, כאילו הם היו ניסיון עלוב שאין בו מראש סיכוי להצלחה. את האכזבות האלו ייחסתי כמובן לצד השני, זה מעולם לא התאים לעמוד בסטנדרטים של אחת כמוני. לשווא הייתי בוחרת את הנכשלים ביותר מבין מחזרי, מבקשת, כמעט מתחננת שהקשר לא יצ

שרה ואמא שלה מסדרות בתים למחייתן- קוראים להן מריל והמסדרות-וזה לא הבלגן היחיד ששרה צריכה להתמודד איתו..
"זהו יום הנישואין השנים עשר שלנו. אנחנו צפים על מזרן בבריכה אורגנית כזאת- או כמו שהסביר לנו המארח שליווה אותנו רק שעתיים קודם לכן לסוויטה שלנו ב'אגף הסחלב' - 'בריכה שמנהלת דיאלוג עם הטבע.'
והרגע רז הודה שהוא בגד בי".
כך מתחיל הספר וחשבתי שזהו, את כל ההפתעה הסופרת דוחפת לנו ישר בעמוד הראשון של

הספר של <mark>ורד שנבל</mark> הייתה הפתעה גמורה בעיני. מצאתי אותו בעקבות ביקורת באתר, ממש נשבתי לסיפור.
גם כי אני אוהבת את הסרטים של נורה אפרון , הסרט ''יש לך הודעה'' עם טום הנקס ומאג ראיין זה אחד הסרטים שגרמו לי לאהוב חנויות ספרים יותר מכל.
ולרצות לעבוד בהם.
הסיפור מגולל את סיפורם שלליב ואיילנד.
ליב היא בחורה בת קרוב ל40 עברה בגיל 36 לניו-יורק גם בעקבות אהבתה לסרטים של נורה אפרון(יש לך הודעה) עברה לעבוד