פרסום הספר הזה מלמדת עד כמה העקשנות והחלומות לפעמים משתלמים ומתגשמים.

למה אני כותבת את השורה הזו? כי ככל שהבנתי מקריאתי בכתבי עת, השכלתי שהסופרת התקשתה למצוא מו"ל, שיוציא לאור את ספר הביכורים שלה.

לאחר מספר טריקות דלת מצד מולי"ם, היא החליטה להוציא את הספר לאור בעצמה. מאז הספר זכה בפרס האקדמיה בשוודיה למותחן הטוב ביותר לשנת 2014 , תורגם לשפות רבות וזכה בשבחי הביקורת.

"תני לי לאחוז ביד

וואוו לעולם לא הייתי מנחשת באילו נסיבות צ'ארלי צנחה או הוצנחה מהמרפסת, הלן אחותה לא מניחה למשטרה לסגור את התיק ומתחילה לרחרח סביב מותה של אחותה מנפילה? האם התאבדה? נפלה? נדחפה?
צ'ארלי ואחותה הלן ננטשו בילדותן, אימן קמה ונעלמה יום אחד נסעה אל ארגנטינה בשנות השבעים האפלות בהן שלטו החונטות, עשרות אנשים נעלמו נהרגו הועלמו.
אימן אינג-מארי הלכה אחרי אהובה הארגנטינאי, נסעה לארגנטינה ומאז לא נודעו עק

תודה <mark>טובה אלסטרדאל</mark>, אהבתי מאד את הספר. מבין ספרי המתח הרבים שאני קורא (יו נסבו,הרלן קובן ועוד) אין ספק שהכתיבה שונה ומיוחדת. ניכר שלסופרת דמיון יצירתי. בנוסף היה מעניין לקרוא על המשטרים הרודניים בדרום אמריקה, ובארגנטינה בפרט בהם לא היה שום ערך לחיי אדם.

״אנחנו יודעים שאתה זוכר״-<mark>טובה אלסטרדאל</mark>

הוצאת סלע ספרים
336 דף

שוודיה.
אולוף הגסטרום היה בן 14 כשהודה שרצח את לינה סטוורד, נערה לכאורה תמימה. מעולם לא מצאו את גופתה.
אולוף ילד גמלוני, חסר ביטחון, שלא יגע בבחורה, גדול פיזית, שרוצה לרצות את חבריו.
23 שנה אחרי שהיה במוסד, מנותק מכולם, הוא חוזר לבית אביו שהתנכר אליו כשהבין שבנו רוצח.
הוא מוצא את גופת אביו, סוון הגסטרום, ככל הנראה נרצח בתוך א

אני מקנאה בשבדים. באמת. לאו דווקא בגלל מדינת הרווחה מעוררת הקנאה, לא בגלל הפערים השפויים בין עשירים לעניים, ודאי לא בגלל מזג האוויר המאוס שלהם, אפילו לא בגלל הבלונדיניוּת. אני מקנאה בהם כי הם שוחרי טוב, מוכנים לפתוח את הלב (ולעתים גם את הכיס) ולעזור לכל חלכא ונדכא על פני כדור הארץ. הם לא אומרים "עניי עירך קודמים" (מן הסתם כי הם יודעים שהעניים שלהם יחשבו לגבירים בין עניי ארצות אחרות.) הם פשוט מוכני

בשנת 1988 נסעתי אל סקנדינביה, טיילתי בדנמרק ובשבדיה, כבר אז ראיתי את המהגרים שמראם החיצוני כל כך שונה מבני המקום.
נושא המהגרים רק הלך והתעצם ברבות השנים, למדינות סקנדינביה יש מדיניות של סובלנות כלפי המהגרים ומקבלים אותם למדינותיהם.

הכל התחיל כשפטריק בן זוגה של אלי, עיתונאי חוקר מניו יורק נעלם בפריז, הוא השאיר הודעה סתמית, במקביל הגיע אל אלי חבילה עם יומנו ורמזים בתוכה ומאז לא נודעו כל פרטים על

שתי רציחות, עשרים שנה בינהם.
אולוף היה רק בן 14 שהודה ברצח לינה, והוגלה מהעיירה למוסד לעבריינים צעירים.
כעת בהחלטה ספונטנית סטה מהדרך אל בית ילדותו בו לא היה עשרים שנה והנה, אביו נמצא שם, מת.
מותו הוגדר כרצח והוא הפך להיות האשם.
איירה נקראה לחקור את מות האב כשמותה של לינה הקטנה ברקע.
עדות של שכנים, אנשים מהעבר, אנשי העיירה שבאו הלכו, שמעו משהו....ופתרון אחד.
ספר שמתנהל קצת בעצלתיים בהתחלה ותופ

תרז ואלנר, תיירת שוודית בת עשרים מתעוררת על החוף בספרד. כספה, דרכונה ונעליה נעלמו ותוך שיטוט חסרת אונים היא נתקלת מבועתת בגופת גבר שחור.
מארי קווארה חומקת מסירת דייגים לחוף בחסות האפלה.
אלנה קורנוול (המספרת בגוף ראשון), רעייתו ההרה של העיתונאי החוקר האמריקאי פטריק קורנוול המתגוררת ועובדת בניו יורק מקבלת בדואר מעטפה עבה ששלח לה מפריז. תוכן המעטפה, כשלונה ליצור קשר עימו וכספים שנעלמו מחשבונם מדרב

הציון ניתן בראש וראשונה לאיכות הכתיבה והעלילה. נעים לקרוא ספר שהעלילה כמעט ראלית, הדמויות אמתיות וקל להזדהות איתן, והסיפור הגיוני ומעוגן במציאות.
ספר כזה מעורר מחשבות גם כשמגיעים לעמוד האחרון, למרות "ניגוד עניינים" מסוים אצלי.
פטריק, בעלה/חברה של אלי הניו יורקית, נעלם במסע עיתונאי, (לא בלוף כמו כתבנו),המתחקה אחר הקורות למהגרים לא חוקיים בספרד וצרפת.
מתברר כי הסיפור אינו פשוט כלל ויש בו זרמי מ