“פעם עד עובד באמת טרחו וסרקו את העולם לספרות בעלת אמירה מכל קצות היקום. כל כך טרחו שאף ספרים עם ערך ספרותי נמוך עד בינוני מצאו דרכם לתרגום ופרסום בזמן שעם עובד עוד היו מוציאים ספרים בסגנון של מנויים, ספר בחודש.
הספר הזה מכיל נובלה ועוד שלושה סיפורים קצרים. על הכריכה האחורית כתוב שהסיפורים הם מלפני הקמת הרפובליקה העממית והקופירייטר המבריק שלה מאו. מאו הזה המציא את המהפכה החברתית, בה לא היתה שום חברתיות. לאחר מכן המציא את המהפכה התרבותית. ונחשו מה? נכון, אפס תרבותיות, אלא אם כן תרבות רעה נחשבת תרבות. אבל כותבי הסיפורים לא יכלו לנחש שהנה עומדות להיות מהפכות בעתיד ולכן מיהרו לכתוב סיפורים. אז הם כתבו כנראה בשביל עם עובד, שיהיה לה מה לחרטט בכריכה האחורית ובאחרית דבר.
הסיפורים האלה הם מסצ'ואן, מחוז מרכזי-מערבי, אבל לא מהמתקדמים. העולם מכיר את סצ'ואן מהאוכל החריף והמתובל שלו.
עיירת הגבול, הסיפור הראשון, עוסק בנחל שסביבו גרים אנשים הזקוקים לחצותו מפעם לפעם. על רפסודת החציה משגיחים זקן ונכדתו צוי צוי. כשהזקן מרגיש שהוא בסוף דרכו הוא כבר מנסה להביא לשידוך לנכדתו והשיטה לגרום לה להעדיף אחד משני חתנים גורמת לאסון.
סיפור אחר, הבעל, עוסק שוב בנחל, נחל אחר, שלגדתו קשורות עשרות סירות, בכל סירה מבשלת, סרסורה וזונה, העבודה על הסירות מאוד מסודרת, הסירות קשורות לפי סדר כשהמפקח על הסירות יודע מי בכל סירה ומשגיח עליהן בהסכמה עם השלטונות. מה מיוחד בסיפור? כל זונה בסירות נשואה והעיסוק שלה הוא חלק מהכנסות המשפחה. וכך, יום אחד מגיע בעל לבקר, מסתגר בקצה הסירה ונחבא לו שם, מחכה לתשומת לב מאשתו עד שזה נגמר בצורה לא שגרתית.
לא אלה אתכם בקשר לשאר הסיפורים, שמה שיש בהם זה הרבה סיפורי נחלים, אבל רובם לא ממש מחזיקים מים. הספר הזה כולו 184 עמודים, כולל אחרית דבר מפורטת, המנסה להחיות את סיפורים ופועלו של שן צונג-ון המחבר, שמת ללא שום תשומת לב השלטונות, למרות פרסומו.”

“#
לו זה היה סיפור מערבי, מן הסתם הוא היה מתחיל ב "היה היה זקן מופלג (בן 70!) שהיתה לו נכדה יפהפייה. למרות ישישותו והשנים המעטות שנותרו לו לחיות, היה כוחו עדיין במותניו והוא השיט מעבורת, שהעבירה נוסעים, סחורות ובעלי חיים מגדה לגדה של נחל לא סוער. הוא חי לו עם נכדתו בבית מרוחק מהעיירה בעוני רב מאד אבל באושר גדול – ולא ביקש לו עוד כסף או מעמד. רק שיחה עם ידיד מפעם לפעם, שיחות עם נוסעי המעבורת, לשיר קצת ולשתות משהו..."

ספרות העוסקת בתרבות "אקזוטית" אינה המועדפת עלי בדרך כלל. כשאני קוראת את הספרות הזאת לא תמיד אני מצליחה למצוא מכנה משותף שיאפשר לי להזדהות עם הדמויות או להבין את התנהגותן. עם זאת – כל פעם שאני נתקלת בספר כזה – כמו במקרה הזה, על הספסל – גוברת עלי הסקרנות ואני קוראת, כי אולי הפעם הסיפור יהיה שונה.

הכתיבה של צונג-ון מתפרסת לרוחב. הוא מפרט את אורח החיים של תושבי העיירה הנידחת, את מבנה החיים והממשל שהתקינו התושבים, המאפשר להם חוקים וסדר-חיים מוסכם ומקובל. את המוסכמות שלהם. מדובר באנשים פשוטים שתענוגותיהם פשוטים: פה תחרות מהירות של ספינות, שם רדיפה בשחייה אחרי ברווזים שהוטלו למים. אפילו המכובד של העיירה – מוכן לקבל עבור בנו הבכור כלה ענייה. אנשי הכפרים בסביבה מאפשרים לנשותיהם הצעירות "לעבוד" על סירות במכירת גופן – והם מקבלים את ההכנסות. מבחינתם זה רווח נקי – האשה עדיין שלהם, הילדים שהיא יולדת שייכים להם, ההכנסות מאפשרות להרים את הראש מעל המים.

הספרון הזה – 184 עמודים – כולל "רומן קצר" (הייתי מגדירה אותו סאגה ב-100 עמודים) ועוד שלושה סיפורים קצרים. כולם כתובים מעניין למדי, מפורטים ו"מוסברים" על ידי הסופר. לולא נכתבו על ידי סופר סיני טרם הקמת הרפובליקה העממית לא היו נחשבים כספרות טובה במיוחד, נראה לי. הוא פשטני למדי ודי דידקטי. אבל העובדה היא שהוא נולד, חי ומת בסין, שהוא מתאר אורח חיים לא מוכר במערב, הפכה אותו "אחד מחשובי הסופרים הסיניים" לדברי ההוצאה. אין לי ידע או כלים להתווכח איתה על ההגדרה ובמילא – סוס שניתן במתנה (או הושאר על ספסל) – לא בודקים את שיניו.”

“כבר מעטיפת הספר - ציור נוף סיני מתקופת שושלת מינג ניתן לחוש את הצניעות והסיפורים הפשוטים היפהפיים.
הספר כולל רומן קצר על עיירת הגבול ועוד שלשה סיפורים שנכתבו ע"י שן צונג-ון מחשובי הסופרים הסינים שנכתבו בשנות ה-30 של המאה העשרים וכולם מתרחשים בכפרים ובעיירות.
הדמויות הן כפריות, פשוטות, אנשי עמל צנועים, ישרים ומסתפקים במועט.
בכל אחת מהיצירות יש הסתבכות עלילתית שלנו כמערביים נראות משונות אבל לא בעיני הסינים שככה בעצם חיו במנטליות שונה.
האירועים שובי הלב אומנם לא קשים אך הסיפור תמיד מסתיים בפתרון יצירתי.
בסיפורים יש עצב, מוות ומחסור אך לעומת זאת יש המון יופי ואנושיות ופשטות שחסרה בימינו.
הסיפור המיוחד סיאו סיאו, ילדה בת 11 נישאת לילד בן שנתיים. בעצם היא מגדלת אותו כאחות גדולה. ילדה שחולמת על חיים אחרים, מקומות אחרים אך מקבלת את חייה העכשיו בלי מרמור וכמות שהם.
גם בשאר הסיפורים אנחנו למדים על הפער בין נשים לגברים, נשים היוצאות לעבוד בעיירות כזונות ומשאירות את הבעל בכפר. גם כאן יש השלמה ופתרון לפער שנוצר.
קראתי את קורות חייו של הסופר ומצאתי שם שלווה והשלמה עם חייו כמו שמאפיינים את גיבוריו.
הסופר עצמו נרדף ע"י הקומוניסטים , הודח ממשרתו באוניברסיטה, כתביו נאסרו והוא עבד לבסוף במוזיאון בבייג'ין בתפקיד זוטר שם העמיק בארכיאולוגיה ומתוך השקט שלו קנה לו שם בתחום.

הכתיבה עצמה מדויקת ויש בה המון חיבה לדמויות שמיד מתחברים אליהן, התרגום מקסים ויש גם הערות חכמות ומלמדות ואחרית דבר מעניינת ביותר.
ספר נחמד מאד ולמי שהיה בסין לא קשה להתחבר לפשטות.
ממליצה ביותר”

“הרומן הקצר"עיירת הגבול" ושלושת הסיפורים הנלווים אליו,מפליאים לספר את חייהם של פשוטי-העם באחד ממחוזות סין הנידחים. יצירות אלה חוזרים לנוף האולימפי ומבליטים דווקא את פשוטי העם הרחוקים ממאורעות המשחק.”