“מילי בירד בת השבע יודעת כל מיני דברים. היא יודעת שאבא שלה הפך להיות "דבר מת", והיא יודעת שיש עוד כל מיני דברים בעולם שהופכים להיות "דברים מתים", ואת כולם היא רושמת בפנקס הדברים המתים שלה. אבל יש גם כל מיני דברים שהיא לא יודעת – היא לא יודעת מה קורה אחרי שמתים, או איך זה מרגיש למות, והיא לא יודעת למה אמא שלה השאירה אותה מתחת למתלה תחתוני הנשים בכולבו ולא חזרה יותר. מילי בירד יוצאת לחפש את אמה שלה ב”

“את הסיפור אפשר לתמצת במשפט אחד: סיפור מסע של ילדה ושני זקנים. למסע - למרות הצהרת הסופרת - אין מטרה. כמו הרבה מסעות ספרותיים - וכנראה גם אמיתיים - המסע הוא מטרתו של המסע. המסע בו מדובר בספר הזה הוא של מילי שהיא "סתם מילי" בת שמונה שאמא שלה השאירה אותה בכלבו וציוותה עליה לחכות לה מתחת למתלה בגדים, ואז היא הלכה. אבא שלה הלך עוד קודם - למקום ממנו אין שבים וכנראה לגן-עדן - כך חושבת סתם מילי. כי לגהינום”

“"רוצה לראות משהו כיפי?" חוי הובילה אותי לחניה ליד הבניין. הלכתי אחריה, כי הייתי ילדה טובה ולחוי היו כל מיני רעיונות מעניינים. החניה היתה במפלס, שתי קומות מעל קומת הקרקע, והיה שם מרזב לכל האורך. "תראי איזה כיף", היא חלצה נעליים, עברה את המעקה והתגלשה למטה. "בואי, כדאי לך, זה כיף". עברתי את המעקה והתכוננתי להתגלש. ברגע הזה יצאה למרפסת אחת השכנות שגרה בבנין וצעקה עלינו שאנחנו חסרות אחריות, עושות דברי”

“סיפור על זקן בן 87, ילדה בת שבע ואישה בת 82. שלושה אנשים עצובים ובודדים שנפגשים ויוצאים למסע. יש בספר המון רגש אבל משהו הפריע לי בסגנון הכתיבה. התחיל מצויין ובהמשך פחות זרם לי. בכל זאת אני חושבת שזה ספר טוב שבסופו מסר חשוב. מילי הג'ינג'ית בת השבע מגיעה עם אמה לחנות כלבו. אמה משאירה אותה ולא חוזרת. אביה של מילי נפטר ומילי מפתחת פחד ממוות והיא מתעדת במחברת את כל מי שמת, כולל בעלי חיים. מילי מחכה”

“מילי בירד בת השבע יודעת כל מיני דברים. היא יודעת שאבא שלה הפך להיות "דבר מת", והיא יודעת שיש עוד כל מיני דברים בעולם שהופכים להיות "דברים מתים", ואת כולם היא רושמת בפנקס הדברים המתים שלה. אבל יש גם כל מיני דברים שהיא לא יודעת – היא לא יודעת מה קורה אחרי שמתים, או איך זה מרגיש למות, והיא לא יודעת למה אמא שלה השאירה אותה מתחת למתלה תחתוני הנשים בכולבו ולא חזרה יותר. מילי בירד יוצאת לחפש את אמה שלה ב”

“את הסיפור אפשר לתמצת במשפט אחד: סיפור מסע של ילדה ושני זקנים. למסע - למרות הצהרת הסופרת - אין מטרה. כמו הרבה מסעות ספרותיים - וכנראה גם אמיתיים - המסע הוא מטרתו של המסע. המסע בו מדובר בספר הזה הוא של מילי שהיא "סתם מילי" בת שמונה שאמא שלה השאירה אותה בכלבו וציוותה עליה לחכות לה מתחת למתלה בגדים, ואז היא הלכה. אבא שלה הלך עוד קודם - למקום ממנו אין שבים וכנראה לגן-עדן - כך חושבת סתם מילי. כי לגהינום”

“"רוצה לראות משהו כיפי?" חוי הובילה אותי לחניה ליד הבניין. הלכתי אחריה, כי הייתי ילדה טובה ולחוי היו כל מיני רעיונות מעניינים. החניה היתה במפלס, שתי קומות מעל קומת הקרקע, והיה שם מרזב לכל האורך. "תראי איזה כיף", היא חלצה נעליים, עברה את המעקה והתגלשה למטה. "בואי, כדאי לך, זה כיף". עברתי את המעקה והתכוננתי להתגלש. ברגע הזה יצאה למרפסת אחת השכנות שגרה בבנין וצעקה עלינו שאנחנו חסרות אחריות, עושות דברי”

“סיפור על זקן בן 87, ילדה בת שבע ואישה בת 82. שלושה אנשים עצובים ובודדים שנפגשים ויוצאים למסע. יש בספר המון רגש אבל משהו הפריע לי בסגנון הכתיבה. התחיל מצויין ובהמשך פחות זרם לי. בכל זאת אני חושבת שזה ספר טוב שבסופו מסר חשוב. מילי הג'ינג'ית בת השבע מגיעה עם אמה לחנות כלבו. אמה משאירה אותה ולא חוזרת. אביה של מילי נפטר ומילי מפתחת פחד ממוות והיא מתעדת במחברת את כל מי שמת, כולל בעלי חיים. מילי מחכה”