“"רוצה לראות משהו כיפי?" חוי הובילה אותי לחניה ליד הבניין. הלכתי אחריה, כי הייתי ילדה טובה ולחוי היו כל מיני רעיונות מעניינים. החניה היתה במפלס, שתי קומות מעל קומת הקרקע, והיה שם מרזב לכל האורך. "תראי איזה כיף", היא חלצה נעליים, עברה את המעקה והתגלשה למטה. "בואי, כדאי לך, זה כיף". עברתי את המעקה והתכוננתי להתגלש. ברגע הזה יצאה למרפסת אחת השכנות שגרה בבנין וצעקה עלינו שאנחנו חסרות אחריות, עושות דברים מסוכנים בלי לשים לב ושלא נעשה את זה אף פעם יותר. לא היתה לי ברירה ולכן ויתרתי על התענוג. בפעם הבאה שהגעתי לשם בדקתי ממש טוב שאף שכנה לא מסתכלת, ורק אז עברתי את הגדר והתחלתי להחליק. זה נגמר בבית חולים, למזלי הרב רק בנקע.
הייתי בת שבע ועשיתי שטויות. להרבה אנשים יש זכרונות מהרבה גילים שונים, אבל לי יש תחושה חזקה מאוד של עצמי בת השבע ושל עצמי בת השש עשרה. תחושה פנימית שהיא הרבה יותר חזקה מסך הזכרונות שלי, אלא מחזיקה בפנים גם את התודעה שמאחוריהם. עמוק בפנים אני עדיין לומדת לקרוא בפעם השניה למרות שכבר קראתי בגן. היה לי מעניין לראות איך עושים את זה בצורה שיטתית. אני זוכרת את המניעים שגרמו לי לקפוץ מהמרזב, ואת התחושה המוזרה כשהשיער שלי נשרף כשעמדתי קרוב מדי לכיריים בבית של חברה והחברה ראתה ולא אמרה כלום "כי זה היה נורא יפה".
ככה זה ילדים בני שבע, סכנות מהלכות. יש להם אפס אפשרויות תכנון עתידי. וכמובן, יש להם גם מלאך ששומר מלמעלה, אחרת יהיה רע מאוד. ילדים בני שבע חושבים מאוד קונקרטית. אי אפשר להגיד על ילדה בת שבע "היא הרגישה שיש חוקים במחסן של השכנים שלה, חוקים שהיא לא יודעת אבל כל השאר כן יודעים, חוקים שקשורים לאיך שגברים, נשים וילדים מתנהגים כשהם ביחד. חוקים שנותנים לגברם מקום במחסן מול הטלוויזיה, שנותנים לנשים את החללים שביניהם, שנותנים לילדים את המקום שבחוץ". אלה לא מילים של ילדה בת שבע ולא מחשבות של ילדה בת שבע. אלה מחשבות של אישה בוגרת שמנסה להמציא ילדה בת שבע שהיא לא סתם, היא פילוסופית גדולה עם תובנות סוציולוגיות עמוקות.
מילי בירד בת השבע נזנחת בחנות כלבו גדולה. אבא שלה נפטר, ואמא שלה אמרה לה לחכות שם ואז נעלמה. כמו כן מילי היא פילוסופית וסוציולוגית עמוקה והיא אף פעם לא בוכה או פורצת בהתקף זעם. שני קשישים תמהונים עוזרים למילי אם כי לא בדרך הישירה שהייתם יכולים לחשוב עליה, אלא בכל מיני הרפתקאות משונות. גם הם כמובן פילוסופים גדולים, ברגע שהם מצליחים להיחלץ איש מהאבל והדיכאון האישי הכבד שלו. או שלה. וכך נודדת שלישיה מוזרה ברחבי אוסטרליה, פוגשת אנשים מוזרים עוד יותר וממלאת את הספר במהומות מזורות ובמחשבות פילוסופיות לסירוגין.
על הקשישים צריך לומר עוד משהו. אין לי תחושה אמיתית של מה זה להיות אישה זקנה. לא הייתי מעולם, ואני לא יודעת מה מתרחש במוח של אדם זקן. מניחה שרוב הזמן זה די כמו אדם בוגר, ואופי החשיבה לא משתנה מהותית. עד לנקודה שהזקנה מתחילה לפורר תאים, ואז קורים דברים מוזרים. כששואלים את סבתא שלי בת כמה היא, היא כבר יודעת שהיא זקנה, ושאין לה מושג בת כמה היא באמת. אז היא עונה שבעים, שזה מספר שנשמע לה מספיק מבוגר, או שמונה עשרה, שזה נשמע לה צעיר ושבטוח יובן בתור בדיחה. קרל ואגתה שמילי פוגשת הם לא דמנטיים, אבל הם די דכאוניים. אגתה לא התגברה על מותו של רון, קרל מתגעגע לאייב. זה לא עושה אותם מבוגרים אחראים במיוחד, ואכן הספר מתגלגל בדרך שמזכירה את "הזקן בן המאה..." משולב יחד עם "האנאלפביתית שידעה לספור" בלי לצפות ליותר מדי אמינות. יותר מהכל זה מעייף ויומרני.”
