“סבא שלי איבד את אימו כשהיה בן תשע. זה לא היה מפתיע במיוחד, שכן היא היתה חולת לב, וההריונות שלה לא הוסיפו לה בריאות. אבל זה כמובן היה עצוב למשפחה, וגם לילד בן התשע ששנים רבות אחר כך הפך להיות הסבא שלי. כבן לאישה שנפטרה עוד לפני שהיתה בת חמישים, ראוי לציין שסבא שלי האריך ימים. ויום אחד, אחרי שעבר מלחמת עולם אחת ושבע מלחמות ישראל, קצת אחרי שציין את יום הזיכרון השמונים שלה, סבא שלי סיפר לי שני סיפורים”

“הספר "חלומות יפים" כתוב בגוף ראשון ומתחיל ארבעים שנה לפני... בלילה מושלג, ביום האחרון של השנה, הילד-מסימו גרמליני בן התשע, מתעורר לסצנה מוזרה, מבעיתה, ומהולה ביללה של חיה פצועה... "לאאאאא!" באותה עת נראה אביו לבוש בחלוק, ושני אנשים זרים תומכים בו, מנסים לגרור אותו מחוץ לבית. עוד יותר מוזר שהאם נעלמה, ומה שנותר באויר הם אדי הבושם, שנהגה להשתמש בו, וחלוקה למרגלות מיטתו של מסימו. איפה”

“מסימו, הגבר האיטלקי הנוגה מחזיר אותנו 40 שנים לאחור, לימים בהם היה בן 9, נטול דאגות ובן יחיד לאמא ואבא שדאגו לו ואהבו אותו. עד שיום אחד האם מחזירה את נשמתה לבורא ומשאירה אותו יתום מצד אחד להתמודד עם חיים שלמים ואב, שמרוב כאב על האובדן, לא מזכיר את האם שוב ואף ברגעים מתכנס בתוך עצמו ומשאיר את הילד להתמודד לבד. למסימו מחדירים מהרגע הראשון שאימו חלתה בסרטן קשה ובוקר אחד ליבה כשל בתפקודו זאת לאחר ש”

“הספר הזה הזכיר לי בהרבה מובנים את הספר "החוחית". אולי זה קשור לעובדה ש"החוחית" בדיוק חזר אלינו מהשאלה (באסה, לא הצלחנו להיפטר ממנו) ובוהה בי ממקומו על המדף כאילו אומר "קדימה, הגעת כבר לעמוד שלוש מאות. יש תקווה, את עוד יכולה לסיים לקרוא אותי". אז את "חלומות יפים" דווקא כן קראתי עד הסוף (למרות שהיו לי לבטים אי שם בעמוד מאה ומשהו). אולי זה נובע מהעובדה שמספר העמודים שלו הוא בערך שישית מב"החוחית". אב”

“סבא שלי איבד את אימו כשהיה בן תשע. זה לא היה מפתיע במיוחד, שכן היא היתה חולת לב, וההריונות שלה לא הוסיפו לה בריאות. אבל זה כמובן היה עצוב למשפחה, וגם לילד בן התשע ששנים רבות אחר כך הפך להיות הסבא שלי. כבן לאישה שנפטרה עוד לפני שהיתה בת חמישים, ראוי לציין שסבא שלי האריך ימים. ויום אחד, אחרי שעבר מלחמת עולם אחת ושבע מלחמות ישראל, קצת אחרי שציין את יום הזיכרון השמונים שלה, סבא שלי סיפר לי שני סיפורים”

“הספר "חלומות יפים" כתוב בגוף ראשון ומתחיל ארבעים שנה לפני... בלילה מושלג, ביום האחרון של השנה, הילד-מסימו גרמליני בן התשע, מתעורר לסצנה מוזרה, מבעיתה, ומהולה ביללה של חיה פצועה... "לאאאאא!" באותה עת נראה אביו לבוש בחלוק, ושני אנשים זרים תומכים בו, מנסים לגרור אותו מחוץ לבית. עוד יותר מוזר שהאם נעלמה, ומה שנותר באויר הם אדי הבושם, שנהגה להשתמש בו, וחלוקה למרגלות מיטתו של מסימו. איפה”

“מסימו, הגבר האיטלקי הנוגה מחזיר אותנו 40 שנים לאחור, לימים בהם היה בן 9, נטול דאגות ובן יחיד לאמא ואבא שדאגו לו ואהבו אותו. עד שיום אחד האם מחזירה את נשמתה לבורא ומשאירה אותו יתום מצד אחד להתמודד עם חיים שלמים ואב, שמרוב כאב על האובדן, לא מזכיר את האם שוב ואף ברגעים מתכנס בתוך עצמו ומשאיר את הילד להתמודד לבד. למסימו מחדירים מהרגע הראשון שאימו חלתה בסרטן קשה ובוקר אחד ליבה כשל בתפקודו זאת לאחר ש”

“הספר הזה הזכיר לי בהרבה מובנים את הספר "החוחית". אולי זה קשור לעובדה ש"החוחית" בדיוק חזר אלינו מהשאלה (באסה, לא הצלחנו להיפטר ממנו) ובוהה בי ממקומו על המדף כאילו אומר "קדימה, הגעת כבר לעמוד שלוש מאות. יש תקווה, את עוד יכולה לסיים לקרוא אותי". אז את "חלומות יפים" דווקא כן קראתי עד הסוף (למרות שהיו לי לבטים אי שם בעמוד מאה ומשהו). אולי זה נובע מהעובדה שמספר העמודים שלו הוא בערך שישית מב"החוחית". אב”