ביקורת ספרותית על רעש התקופה מאת אריאנה הרוויץ
ספר טוב

---

על מה אנו מדברות כשאנחנו מדברות על רוח התקופה?

פעם היינו משתמשים בביטוי השאול מן הגרמנית, "רוח התקופה" (Zeitgeist). רוח — משב אוויר, תודעה, אידאה חמקמקה שמרחפת מעל. אבל אם נקשיב לרגע למה שמתרחש סביבנו, נראה שכיום לא נותרה הרבה רוח. נותר רעש.

בדיוק לרעש הזה מתייחסת אריאנה הרוויץ בספרה רעש התקופה (הוצאת תשע נשמות, תרגום מספרדית: מיכל שליו). היא בוחנת אותו, מבקרת אותו, ולעיתים גם מתכחשת אליו. אבל היא לא עושה זאת באמצעות מניפסט סדור או טיעון שיטתי. היא כותבת קצף — קצף מחשבות, הרהורים, משפטים שמתחילים ונקטעים, ציטוטים, רשימות, שמות של כותבים וכותבות, חיים ומתים. כתיבה כהתרחשות מנטלית, לא כטיעון.

רעש התקופה הוא ספר על תרבות וספרות — ובעיקר על המחיר שגובה מהן פוליטיקת הזהויות ותרבות הביטול. הרוויץ מוחה בקול חד נגד תרבות ה-PC וטוענת שהטרור הפנימי שהיא מייצרת — הפחד התמידי להיחשב פוגענית — עלול להיות הרסני יותר מצנזורה חיצונית שמופעלת על ידי דיקטטורות.

היא כותבת בלהט נגד הדרישה לזהות את עצמך בכל כתיבה וקריאה: "אני כותבת כאישה דרום אמריקנית יהודייה — ולכן כך עליי להיקרא". מבחינתה, זו לא עמדה פוליטית לגיטימית אלא צמצום הספרות לחוב מוסרי מגביל. התרבות האמריקאית, בלב ליבה האוניברסיטאי, מוצגת אצל הרוויץ ככוח אכיפה שמכתיב מה מותר לכתוב, למי מותר לכתוב על מי, ומה ייחשב "פוגעני".

וכך היא כותבת, באחד הרגעים החדים ביותר בספר:
"ביטול יצירות בתירוץ שהן הומופוביות או באשמת ניכוס תרבותי הוא מסע בכיוון אחד. אחר כך מגיע תור המבטלים להיות מבוטלים, והכול מתחיל מחדש." (עמ' 59)

עבור הרוויץ, זו אינה אבולוציה של מוסר, אלא סחרור חסר תכלית של כוח. הספרות, בעיניה, אמורה להיות חופשית. לא מרוסנת, לא נקייה, לא "חינוכית". משוחררת. פראית. לעיתים אלימה ובוטה. כזו שלא חוששת להכאיב או להפר את הסדר.

וזה ניכר היטב גם בשמות הרומנים שלה שתורגמו לעברית — מפגרת ו-תמות, אהובי — שמות שמעידים על סירוב מוחלט לשפה נקייה או מתייפייפת. לא סתם היא מתנגדת בתקיפות לעריכתן מחדש של קלאסיקות ילדים כדי להתאים אותן לקודים של תקינות פוליטית. גם אני, אגב, מתקוממת מול הגל הזה של צנזורה רטרואקטיבית.

ולבסוף — אי אפשר שלא להזכיר את עטיפת הספר. עיצוב יפהפה שמתכתב בעדינות עם האנלוגיות המוזיקליות של הרוויץ: הזרם האינסופי של תודעה, הצלילים שפורצים מהראש ופורחים החוצה בשטף של רעיונות מקוריים ופרועים. כמו תודעה שמתנגן בה משהו שאין לו סוף. ויש גם סימניה יפהפייה! האיור הוא של ניקו אריספה ולשפה העיצובית הייחודית של ספרי "תשע נשמות" אחראית המעצבת המופלאה חואנה קפלוטו.

רעש התקופה הוא עוד הברקה מבית תשע נשמות, שהמשיכה לתרגם לעברית גם את הספר הזה אחרי הרומנים הקודמים של הרוויץ. שאפו גדול על עבודת התרגום של מיכל שליו, שזוכה בצדק לאזכור ראוי על גבי העטיפה — ולא כקישוט אלא כחלק בלתי נפרד מהיצירה.

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על רעש התקופה