בגיל 46 הלך <mark>אדלמן</mark> לעולמו, בחטף, כליל כישרונות, איש אשכולות. אני מקווה שהוא לא קורא את הביקורות בסימניה, בכל אופן עדיף שידלג על שלי. לא נעים להעביר ביקורת בביקורת על אדם מוכשר ועוד כזה שכבר לא יכול להגיב.
אם הספר היה תוצרת חוץ יכול להיות שלא הייתי דולה את החסרונות, אבל מה לעשות, ארץ קטנה עם שפם, דברים שרואים מפה לא רואים משם.
אז מה הבעיה העיקרית?
שהגיבור של משוואה מוצלח מדי.
וזחוח.
כן, זו המיל

מותחן קליל, זורם ומהנה שקשה להניח אותו מהיד עד סופו. בנוי בתבנית "האדם התמים שנקלע לקונספירציה" ששימשה כבר 1001 מותחנים אחרים, אלא ש<mark>אורי אדלמן</mark> ז"ל הצליח ליצוק לתוך התבנית השחוקה את התבלינים המקומיים ובכך ליצור מותחן ישראלי טוב, עינייני ובעיקר מותח... אם כי לא תמיד הגיוני.

הגיבור, גיל שדה, מגיע מארה"ב לאחר שאחיו לא חזר לכלא הפתוח שבועיים לפני שחרורו. בביתו בארץ הוא מוצא גויה ומכאן הדברים נעים בק

"רצח זה לא רק כשלוקחים אקדח ויורים." אמר בייליס, "רצח זה גם כשרופא, או אחד שקורא לעצמו רופא, עושה דברים שאסור לו לעשות" (עמוד 26).

"שעות מתות" (הוצאת כתר, 2004) הוא ספרו החמישי והאחרון של <mark>אורי אדלמן</mark>. גיבור הספר הוא ד"ר נועם דנציג, כירורג צעיר ומבריק. דנציג וארוסתו אפרת, רופאה גם היא, מתכננים להתמחות בבוסטון. אולם לילה אחד מנסה דנציג, המשמש רופא תורן בחדר המיון לבצע הליך רפואי שאינו מוסמך לבצעו

אחרי "סימן ונוס" ל<mark>אורי אדלמן</mark> (זכרם של הספר ושל הסופר לטוב ולברכה) פגשתי ב"שעות מתות" בזמן שעת המתנה מתה בספריית הרכבת - יש! חשבתי. כתוב עליו שהוא מותחן קולח ומבטיח - יאללה.
אז, לקחתי, וקראתי. וקצת נהניתי וקצת היה לי ארוך. לרוב סוחף אך לפרקים משעמם.
יש שם מצב חירום רפואי, תאונה (תאונה? האמנם תאונה?), תמר בחורה פצועה אנוש, ורופאים מנתחים טובים ומוכשרים שיקול דעת אחד תוך כדי ניתוח שאולי היה מוטעה ו

סיימתי את הספר כבר לפני 3 שבועות ופשוט שכחתי לכתוב ביקורת.
מה קורה לרופא מתמחה בכירורגיה חודש לפני בחינת הגמר שעל שולחן הניתוחים שלו מגיעה בחורה לניתוח שמסתבך והוא לוקח החלטה גבולית, שאם ימתין לפרופסור היא תמות וכשהוא ממשיך בהליך ניא בכל זאת מתה.
לצערו הבחורה הייתה בתו של אחד מעשירי הארץ במתחיל נגדו לינץ. זה סיפור הרקע, אבל בפועל מתבררר שהיא הייתה מתה בכל מקרה ושיש כוחות אחרים שפעלו מאחור שמוכני

כשהייתי בחטיבת הביניים התנדבתי בספרייה הציבורית שליד ביתי. אני זוכר שליד דלפק ההשאלה עמדו שתי עגלות מלאות בספרים "מומלצים" או אלו שנשאלו הכי הרבה ע"י קהל הקוראים, ולא משנה כמה ספרי סיפורת למבוגרים היו לנו בעומק המבנה 80% מהקוראים היו מתרכזים בשתי העגלות ויוצאים משם עם ספרים. כל קיום הספרייה היה מרוכז בשתי העגלות הללו.
עוד מראה שאני ממש זוכר זה את שני הספרים של <mark>אורי אדלמן</mark> (משוואה עם נעלם ושעות מת

עד כה לא קראתי את ספריו של <mark>אורי אדלמן</mark>, סופר ישראלי פופולרי שמת בדמי ימיו לפני עשרים שנה. הרומן "משוואה עם נעלם" סחף אותי למקומות מדהימים שכל כולם תוצרת כחול לבן. המוסד, המשטרה, טייקונים, רציחות, ואדם אחד בשם גיל שדה, המגיע לתל אביב לחופשה קצרה. אחיו, יובל, הצעיר ממנו, מסתבך במה שמתברר בהמשך, כתעלומה מורכבת ביותר. גיל נחוש בדעתו להוציא לאור את האמת וזאת תוך חמישה ימים סוערים ומלאי מתח. בדרכו לפתרון

זה הספר האחרון של <mark>אורי אדלמן</mark>, הוא יצא לאור בשנה בה הוא הלך לעולמו. עד היום שמעתי עליו לא מעט ולאחרונה גם אני קראתי אותו. למעשה אין לי הרבה מה להוסיף על ... רק לשתף אתכם במחשבה שעלתה למוחי לא פעם, בזמן שקראתי את הספר, ובמיוחד לקראת סופו. מותו של אדלמן הוא במובן מסויים כמותו של האיש שידע יותר מדי (אני חלילה לא אומר את זה בציניות) ולמי שמופתע אולי מהמשפט הזה שלי אז לאורך שנים אני מאמין שהמוזה יודעת ג

<mark>אורי אדלמן</mark> הוא אחד מהסופרים האהובים עליי. אז הופתעתי כשניגשתי לקרוא את הביקורות על הספר הזה, ומצאתי רבים שחשבו שבסימן ונוס זו אחת העבודות החלשות שלו. לאו דווקא מבחינת איכות הסיפור, אלא ישנו מן קונצנזוס שמדובר ב"ספר טיסה" יש טוויסט בעלילה, אבל הוא ידוע מראש. הספר מותח וחמוד וקליל. אני לא יכולה שלא לסלוד מהשימוש במילים "חמוד" ו"ספר טיסה" בנוגע לספר הזה. אבל... אני לא בטוחה שאני יודעת בהכרח מה זה אומ