מאז 1Q84 הלכנו והתרחקנו. משהו בכתיבה של מי שהיה אחד הסופרים האהובים עלי לא עבד עלי יותר. לא צקורו טזאקי וגם לא קובץ הסיפורים שלא תורגם: "גברים ללא נשים". את החלק השלישי של 1Q84 לא טרחתי לקרוא.
זה קורה לי לפעמים שסופר\ת אהוב\ה ואני נפרדים , אני עדיין מתרגש לראות ספר חדש של סטיבן קינג על המדף בחנות ואז נזכר שאנחנו כבר לא ביחד. אצל מוראקמי באמת לא ידעתי אם זה אני או הוא.
הספר יצא באנגלית הרבה זמן

לפעמים אתה נתקע. החיים עוצרים, ויחד איתם אתה. יש שהבידוד והקורנה פינה להם יותר זמן בעל כורחם ועם כל מורכבות התקופה, הם לפחות זכו ליותר זמן איכות עם המשפחה, עם עצמם.. יותר זמן לקרוא.
לי קרה ההפך, הכול נהיה יותר עמוס מבד"כ ובסוף קרה שכמעט הפסקתי לקרוא, הייתי מגיע פשוט עייף מידי למיטה. מהר הבנתי שאם לא אמצא משהו "שיתפוס" אותי, אכנס למחסום קריאה (לא עלינו).
אז הלכתי על בטוח
1. מורקמי
2. סיפורים קצ

לידיעת הגולשים (ומנהלי האתר שטרם יצרו עמוד עברי לספר) - יצאה המהדורה המתורגמת לכרך השלישי של 1Q84.

בעיקרון, אני חייב לפתוח ולומר שיצאתי מעט מאוכזב מהכרך השלישי. התחושה העיקרית עם סיום הקריאה בו הייתה שזהו פשוט פרק אפילוג חסר בשר שנמשך, ונמשך, ונמשך... אני באמת לא יודע מה הייתה המטרה של מורקמי בכתיבה שלו. קראתי איפשהו שבמקור תוכננו רק שני הכרכים הראשונים והשלישי נוסף רק לאחר זמן מה, וזה ניכר. הה

איך אפשר לכתוב ביקורת ואיך אפשר שלא.
זו לא ביקורת, זה יומן מסע, עלילות מסעותיי בעולם 1Q84
בביקורת שכתבתי ל 2 הספרים הראשונים שתורגמו לעברית סיפרתי חוויה אחת של צירופי המקרים, הלא מקריים שחווים בעת הקריאה.
את הספר השלישי קראתי באנגלית, עד כדי כך לא יכולתי לחכות לתרגומו בעוד שנה.
אואממה מחפשת את טנגו מגיל 10 אבל לא ממש מחפשת, היא מאמינה שתפגוש בו כך סתם בכפר הקטן שעונה לשם טוקיו של שנת 1984. טנ

שני החלקים הראשונים של הסאגה הזו הותירו הבטחה, למרות קלישותם. החלק השלישי היה אמור לסגור קצוות, בעיקר לקשר בין טֶנְגוֹ לבין אָאוֹמָמֶה. קיימת כמובן גם הכת הדתית המסתורית ברקע.

הפעם הספר מתמרן בין שלושה קווי עלילה, זה של טֶנְגוֹ, זה של אָאוֹמָמֶה וזה של או¬ּשיקָוָוה, הבלש המתחקה אחר עקבותיהם. הוא נשלח כמובן ע"י הכת הדתית ואמור לתת להם סיוע מקצועי בנושא זה.

על אאוממה עובר הזמן בעצלתיים במקום מ

קריאת "קפקא על החוף" הייתה ממש תקופה בחיים שלי. לא רק בגלל שהיא ארכה כל כך הרבה זמן (כחודש וחצי), אלא גם בגלל שממש חייתי את הסיפור. הייתי שם עם קפקא, נקטה, הושינו ואושימה, ולא רציתי לעזוב.

איך אני יודעת שהספר היה טוב? כשאני לוקה בתסמונת שאני קוראת לה "האטה משמעותית בקצב הקריאה ב-100 העמודים האחרונים"- אני יודעת שהספר טוב. זה נובע מהידיעה הזאת, החשש הזה, שהוא ייגמר.

מעט מאוד דמויות יש בספר, ו