ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום שני, 16 ביולי, 2012
ע"י בלו-בלו
ע"י בלו-בלו
אני רוצה להתוודות על פשע. חמור. אמנם לא גנבתי ולא מעלתי, אבל אפשר להכין את האבנים לסקילה. לא הנקתי. פעמיים. בפעם הראשונה ניסיתי שבועיים, בשניה בקושי שבוע. דבר ממה שהרגשתי לא התאים לפרסומות בטלוויזיה שם רואים אמא מניקה שמחה ומאושרת, מאופרת כמובן, בגדיה מגוהצים, ואני כמעט יכולה להריח אותה יוצאת מהמקלחת. אני זוכרת את עצמי אחרי הלידה הראשונה. עצבי מרוטים מלילות ללא שינה, שערי סתור, שקיות מתחת לעיניים, הטישירט המסמורטט שהושאל מבין הזוג מלא פליטות של הקטנה, על כתפי זרוק חיתול, ועל מקלחת אין מה לדבר.
מה שהרגשתי באותם ימים היה לחץ ומחנק, על שמחה ואושר לא היה בכלל מה לדבר. חברה שבאה לבקר אותי אמרה לי "את מתנהגת כאילו מישהו מת כאן. תשמחי. נולדה לך תינוקת."
אלא שמישהו באמת מת. אני. האני הקודמת שבי מתה בלילה אחד ארוך של שש עשרה שעות של צירים ולידת ואקום. לא יכולתי להתאבל על חיי הקודמים כי נזרקתי בבת אחד לאלו החדשים בהם הייתי מוכרחה לתפקד עשרים וארבע שעות כאמא לתינוקת החדשה שלי. אלא שלא היה לי שום מושג מה לעשות. לא עשיתי מאודי שום דבר דומה. אני זוכרת שחשבתי כשחזרתי מבית החולים "אני אמורה לגדל אותה? מי המשוגע שנתן לי תינוק?" כל ספרי ההדרכה לא הועילו. כל דבר שעשיתי לווה בביקורת של אמא, חמות, חברות ואפילו סתם שכנות טורדניות שבאו להציץ בתינוקת. "אל תלבישי אותה בכל כך הרבה שכבות, היא תחנק!" "כסי אותה בעוד שמיכה! חורף עכשיו! את רוצה שהיא תחטוף איזה וירוס?" "היא בוכה, תרימי אותה! את רוצה שהיא תרגיש נטושה?!" "אל תרימי אותה כל הזמן! את רוצה שהיא תהיה מפונקת?! את תצטערי על זה אחר כך!"
הרגשתי שאני נכשלת בדבר החשוב ביותר שעשיתי. כל דבר שעשיתי היה טעות. ושיא הכשלונות שלי היה ההנקה. הדבר שאמור להיות הכי טבעי בעולם היה הכי לא טבעי בשבילי. כאב לי. זה לקח נצח והיא לא הצליחה לאכול כלום ובכתה בתסכול וגם אני. הרגשתי כמו פרה במחלבה, ההנקה לקחה ממני את כל כוחותי. כאם מניקה לא יכולתי לחלוק את הלילות הלבנים עם בן זוגי. גיליתי שהפמינזם בו האמנתי פשוט הפסיק להתקיים אחרי הלידה. בהריון עוד היתה אשליה מתוקה שאנחנו יחד בסיפור הזה, והנה ילדתי, הוא חזר לעבודה ואני נשארתי לבדי בבית עם המפלצת הבכיינית.
לקח לי שבועיים עד שהעזתי לחשוב להפסיק להניק, וכשהפסקתי הרגשתי שמשהו מחירותי הושב. הייתי שוב אדם. "עלייך לא הייתי מאמינה" אמרה הרופאה שלי, "למה לוותר כל כך מהר. הפורמולות הן דבר נורא ואיום!"
בטיפת חלב הסתכלה בי האחות כאילו רצחתי מישהו. "רגע, אז את לא מניקה?!!!" היא שאלה בפעם החמישית. "לא" עניתי בשפל קול, מודה שאני אמא איומה שלא הסכימה לתת לבת שלה את הדבר הכי חשוב לה. כל כך הרבה הצטדקתי בימים ההם.
נזכרתי בספר הזה אחרי שקראתי את הביקורת של יעל לספר "כשהלילה" שהעלתה את קשר השתיקה שנשים שותפות לו, כאילו גידול ילדים מסב רק אושר. חבל שלא נתקלתי ב"אירוע משמח" כשהייתי צריכה אותו. כדי לדעת שיש עוד נשים שמרגישות כמוני, שאני לא כזו מוקצה. "כבר אין לי שאיפות משלי, כבר אין לי זמן, החיים שלי כבר לא שייכים לי. אני רק חור, חלל, לא-כלום. מעתה אני אם" כותבת אבקסיס בדיוק את מה שהרגשתי עמוק בלב.
שש וחצי שנים עברו מאז הלידה ההיא ואני לא אותו אדם שהייתי. כל כך הרבה דברים עברו עלי.
מי שקורה פה ושם את הביקורות שלי והסיפורים יודע שאני לא מפסיקה להזכיר את הבנות, שאני אוהבת אותן כפי שלא ידעתי שאפשר. למרות שאובייקטיבית הרבה יותר קשה לי עכשיו, מעולם לא היה לי קשה כמו אז באמהותי החדשה. לידת ילד ראשון הוא אירוע מטלטל, במיוחד לנשים. כל כך פחדתי שאשתנה, ובסוף גיליתי שהשינוי משחרר. היום אני יודעת שאני עושה טעויות אבל יודעת שאני לא צריכה להיות מושלמת. ואני לא נותנת לאף אחד להכתיב לי איך להיות אמא.
26 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
גדול:-)
|
|
נתי ק.
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
איזה קטע:-) אני הייתי בסוף מסטר
ולקראת סוף התיזה לא יכלתי יותר לסבול מאמרים. בחופשת לידה, שכבתי במיטה ופתאום חשבתי שהדבר שאני הכי רוצה בעולם זה לקרוא מאמר באנגלית. סיפרתי את זה אח"כ למנחה שלי שכמעט נחנק מצחוק:-) כשחזרתי, עבר לי הקטע...
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
ועוד משהו - אחרי הלידה הראשונה גם אני ברחתי לעבוד.
הייתי דוקטורנטית ולא היתה לי בכלל חופשת לידה. הייתי מקריאה לה מאמרים בלילות כדי לראות שאני מסוגלת לכתוב משהו בלי לטעות. עם השניה הייתי שנה בבית ונהניתי מכל רגע. כבר ידעתי שאפשר ללדת ולהמשיך לחיות, שלא איבדתי את השכל... חיתולים לא הלחיצו אותי. זו היתה חוויה מתקנת בהחלט.
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה נתי. עכשיו את הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
הלידה השניה שלי היתה קלילה. באמצע הלידה עוד התקשרתי הביתה כדי לודא מדידות סוכר לגדולה ולבדוק מינוני אינסולין לזריקה. הנקתי קצת אבל זה לא התאפשר בגלל הסוכרת של הגדולה. היו לי הרבה פחות נקיפות מצפון כי ידעתי שאין ברירה, וגם ברגע שיש ילד חולה במחלה כרונית זה משנה את כל הפוקוס בחיים. גם לי הרבה יותר קל כאמא ל-2.
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
וואו יעל, זה באמת מצוין.
בהקשר הזה ספר ילדים ממש מעולה - סיפורי משפחת גדליהו, שבו יש סיפור שנקרא "5 דקות של שקט" שבו אמא עושה הכל כדי לקבל קצת שקט, והילדים לומדים שלאמא מותר שיהיו רצונות וחיים משל עצמה.
|
|
נתי ק.
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
בלו-בלו קראתי ודמעות בעיני
להגיד שהוצאת לי את המילים מהמקלדת תהייה אנדרסטייטמנט של המאה. הוצאת לי את המילים מהלב, מהראש ומהנשמה. הרגשתי בדיוק ככה אחרי לידת בתי הבכורה, מילה במילה. רק שלי לקח יותר משבועיים. שכבתי במיטה בלילות והתפללתי שלא תרצה לאכול, שלא אצטרך לפתוח את הפצעים המדממים שוב. בסוף נכנעתי ולא הייתה מאושרת ממני. היה לי כל כך קשה והמעבר מקריירה להתנהלות סביב הנקה, פיפי, קקי, שינה וחוזר חלילה היה מפחיד וקשה. בתום חופשת לידה ברחתי לעבודה.
חמש וחצי שנים אחרי זה קיבלתי את החוויה המתקנת שלי. הלידה הייתה אחרת, ההנקה הסתדרה בקלות מפתיעה ורציתי להישאר איתו עוד. למזלנו, לדני אדם יש יכולת למידה והסתגלות. לומדים מטעויות העבר ומסתגלים לכל מצב. כאמא לשניים פתאום הרבה יותר קל לי מאשר כשהייתי אמא לאחת. |
|
יעל
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
משהו שליהיא לפיד כתבה ב-2001
מותר לי לחיות, למרות שאני אמא. 2001.
לפני שהייתי אמא, הייתי אדם. היו לי שאיפות. הייתה לי אמביציה. לפעמים רציתי להיות לבד. לפעמים רציתי להיות מוקפת אנשים. זה היה לפני שהייתי אשמה בפשעים האיומים של לרצות לעבוד ולהצליח (אולי אפילו להרוויח כסף) ולהעז בדרך גם לרצות להנות מהחיים. לפני שהיו לי ילדים לא הייתי צריכה להתנצל על זה שאכפת לי ממני. זה התחיל, בעצם, עוד לפני שהם נולדו. בהריון. לא רציתי ללדת עם דולפינים, לא רציתי ללדת ביער, באחו או בבית. רציתי בית חולים. כל כך אנוכי מצדי, אבל פחדתי. כבר אז התחלתי להרגיש אשמה. אחר כך באה ההנקה. למרות הפיטמות הפצועות והשורפות, המשכתי להניק, כי זה חשוב. אחרי מה שנראה לי כמו שנתיים כאובות החלטתי להפסיק. זה היה נפלא. לבקבוק לא כאב. יכולתי לשיר (בזיופים איומים) לבני הקטן בעודו אוכל. גם הוא היה יותר רגוע. ואז גיליתי שלא הנקתי מספיק. כולם עשו את זה יותר זמן ממני. עד היום (הוא בן שש) כל ביקור אצל רופא ילדים מתחיל בשאלה כמה זמן הנקתי. יש לו נזלת כי חורף, לא כי לא הנקתי. יש לו פצע בברך כי הוא נפל, לא כי לא הנקתי. אבל שם ניזרעו השתילים שהפכו עם הזמן ליער אשמה שבתוכו אני מסתובבת אבודה ולכודה, יער רגשות האשם. יום אחד קיבלתי במתנה את הספר "עקרון הרצף", קראתי אותו ולא האמנתי. מישהי החליטה שאני אמא איומה. איומה כי לא וויתרתי על כל קיומי בשביל ילדיי. כי אם רק הייתי מסתובבת איתם כל הזמן על הידיים הם היו רגועים יותר (ליאור דווקא היה תמיד רגוע). כי מתברר שהעובדה שנתתי לכל ילד מיטה משלו זה פשע נוראי ושזה שרציתי שהמיטה שלי תישאר לאישי ולי - זאת בכלל שערוריה. אני לא אינדיאנית שעובדת בשדה. סליחה. אני רוצה לפעמים ללכת להצגה, סרט, או לאכול במסעדה. סליחה. אני רוצה לחיות למרות שאני אמא. סליחה. לפעמים אני אומרת לילדים שלי שאני צריכה קצת זמן לעצמי, והם עדיין אוהבים אותי. לפעמים אני אומרת לילדים שלי שאני אעבוד עד מאוחר, והם נותנים לי נשיקה בטלפון. לפעמים אני שולחת אותם לגן והם משחקים עם ילדים אחרים וחוזרים מלוכלכים ומאושרים. כשהם צוחקים אני מתמלאת אושר, וכשקשה להם אני עושה הכל כדי לעזור, כשזה לא מצליח לי אני לפעמים בוכה. אני אוהבת את הילדים שלי בכל ליבי, ואני יודעת מכל מבט שלהם - שהם אוהבים אותי. אפילו שלא ויתרתי על כל חיי בשבילם. ואני לא מוכנה יותר להתנצל. |
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
ברור שיש תועלת בהנקה, אני לא חושבת שיש על זה ויכוח -
ברור שעדיף להיות עשיר בריא ויפה...
רק שבמציאות דברים לא מושלמים. השאלה האמיתית בעיני היא לא אם להניק או לא, אלא האם עדיף להניק ולהיות דכאוניים/עצבניים/חסרי סבלנות לתינוק או לא להניק ולהיות פחות עייפה ויותר אוהבת לתינוק. |
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
שין שין, את כל כך צודקת.
לפני הלידה הראשונה שלי כשעשיתי סיור בבתי חולים האחיות התגאו באחוזי המניקות במחלקה...
לא דובר על שום דבר אחר. אותי זה הלחיץ בטירוף. |
|
יעל
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
שין שין אני מסכימה איתך
כפי שאמרתי- זה חשוב וטוב, אבל לא צריך לבוא על חשבון בריאותנו הנפשית.
|
|
שין שין
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
סורי, אבל אלפי מחקרים מדברים גם על הסכנות והנזק של דיכאון אחרי לידה
אם האכלה בבקבוק יכולה לעזור לאם הצעירה החרדה והמותשת אין כאן בכלל שאלה לדעתי. שלא לדבר על חיזוק הקשר בין האב לתינוק.
|
|
יעל
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
בנות- בואו לא נתעלם מהתועלת הביולוגית שבהנקה
ומאלפי המחקרים שמראים שזהו המזון הטוב ביותר לתינוק. שום מטרנה לא יכולה לספק את מגוון הנוגדנים שמועברים בחלב מהאם (בעיקר בחלב הראשוני- הקולוסטרום). מצד שני אכן מדובר בעיקר בחלב של הימים והשבועות הראשונים. אחר כך עניין הנוגדנים מאבד משמעות, ונשארנו עם המוסכמות החברתיות והטרנדים השולטים (אם זה "קול" עכשיו להניק בשדרות רוטשילד או לא).ועם כל זאת- כל דבר שייעשה במידה, ולא צריך להשתגע ולצעוק "גוועלט" על כל בקבוק סימילאק קטן. פרופורציות.
|
|
שין שין
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
האחיות בבית החולים שוכחות שקוראים להן יועצות הנקה ולא מיסיונריות הנקה.
כאילו שהאימהות מתחילה ונגמרת בהנקה וכל השאר לא חשוב.
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה טוביה.
זו אכן החלטה שצריכה להיות אישית.
|
|
tuvia
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
בנות, תרשו לי להגיב ולהגיד לכן
שזה היה אחד הטוקבקים המעניינים שקראתי באתר בזמן האחרון.
אהבתי את הטיעונים שלכן ואני מבקש רק להגיב ולהגיד לכן שכמו כל החלטה אישית, זו אחת ההחלטות מהיותר אישיות, ואשר לדעתי לשום אדם אין רשות להתערב בהחלטות מסוג זה, שממש ממש נוגעות לפרטיות של האדם. בכל אופן לידיעתכן, נשים מניקות הן אידול בהרבה חברות וציביליזציות ויש בזה יופי אומנותי רב- לא פלא שבימי הביינים אומנים נהגו לצייר נשים מניקות בכזאת אדיקות. |
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה אפרתי,
אני לא הייתי יכולה ללדת בהפרשים כאלה...
אז חיכיתי וגם זה גרם הרמות גבה לא מעטות ושאלות חוצפניות. |
|
אפרתי
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת נהדרת, בלו בלו,
ובעיקר, גילוי לב אמיתי ומרגש. הנה, מישהו מעז לומר את האמת. אני זוכרת שכשנולד בני השלישי (שנה ורבע אחרי בתי, הנסיכה המופלאה) וחברה שאלה אותי: נכון שעכשיו את אוהבת אותו יותר? לא רציתי להגיד לה מה דעתי על דעותיה. הכיצד יכולתי לאהוב תינוק בן שבוע כמו את הנסיכה בת השנה ורבע שזרמה בעורקי (עד היום...) ולא השאירה בלבי כמעט מקום פנוי... זהו, אנשים לא מבינים כלום ברגשותיה של יולדת. שומכלום. טוב שלאט לאט נחשפים הרגשות ואנחנו מצליחות לומר בקול כל מה שאנחנו חושבות בשקט. ובעניין ההנקה? תנוח דעתך, גם אני לא נכנעתי לטרור הזה, כל לידה וסיבותיה שלה (ואולי בגלל זה דחפתי את בתי להניק...)
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה אנקה,
אני חושבת שכיום טרור ההנקה הולך ומתרחב. אני זוכרת שבדקתי בתי חולים לפני הלידה הראשונה והאחיות התחרו באחוזים של המניקות בקרב היולדות, ובעיקר אלו שרוצות "ביות מלא". הלחץ נוראי, דווקא בתקופה שאנחנו הכי חלשות ולא יודעות לעמוד על דעתנו. כך נשללית מאיתנו למעשה זכות הבחירה. (אני כמובן גם נגד הטרור בכיוון ההפוך, אלו שאומרים שהנקה היא פרימיטיבית, שרווח עד לפני כ-15 שנים)
לקח לי כמה שנים להחליש את רגשות האשם... |
|
אנקה
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
בלו בלו יקירה, לא כולן מיניקות. ולא תמיד חווית ההנקה היא כל כך עוצמתית נהדרת חלומית ובלה בלה בלה...
ההנקה היא משהו טבעי לגמרי אבל בבתי החולים ומרפאות המשפחה עובדת מערכת משומנת של תעמולה בעד ומרגע הלידה הם כבר דוחפים את ההנקה כצו עליון שאי אפשר בלעדיו לקיים מערכת יחסי אם-ילד.
אני מכירה כמה וכמה אימהות שלא הניקו את ילדיהן (כולל עבדתך הנאמנה:) ולא קרה להן או לילדיהן משהו חמור חלילה. את יכולה להתחיל להירגע ולשבת בצל ללגום משקה מרענן ולחייך בשמחה ואושר, את אמא נהדרת. ובעצם הרבה מאיתנו הן כאלו אם או בלי ההנקה. תודה שאת משתפת אותנו בחויות האישיות שלך, כדי שנוכל להזדהות עם דברייך ולשתף את מי שמעונינת כמובן, בחויות דומות. |
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה קוראת הכל.
האמת שבשבועות הראשונים גם אני לא קראתי, לראשונה בחיי. ולא היה לי כוח לריב על זה בפורומים. פשוט הרגשתי רע עם עצמי.
לשלישי כבר לא נראה לי שאגיע... |
|
קוראת הכל
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
גם אני מזדהה איתך מאוד, בלו-בלו. כתבת יפה.
עברתי חוויה דומה מאוד לשלך עם הילד הראשון, כולל בעיות בהנקה שגרמו לי להתעצבן על כל אלו שמציגות את ההנקה כפסגת האמהות המוצלחת. מצאתי את עצמי 'מתקוטטת' על זה בפורומים באינטרנט, מרוב תסכול. גם אצלי דברים השתפרו עם הילד השני, ועם השלישית, בכלל הכל נראה אחרת... עניין של בגרות ורוגע שצוברים מילד לילד. חבל שלא שמעתי על הספר הזה, שהיה יכול לנחם אותי מאוד בזמנו (אם כי לדעתי לא קראתי כלום בתקופה ההיא. הייתי עייפה מדי)
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה ועל וכל הכבוד שהחזקת כל כך הרבה...
ראיתי שזה כלא, זו הסיבה שזה שיגע אותי.
רגשות האשמה היו איומים, וכשבתי חלתה בסכרת הרגשתי עוד יותר אשמה אחרי שרופאת משפחה אמרה לי שזה כי לא הנקתי. (מה שהסתבר כשטויות בדיעבד...) אני מאמינה שהנקה עדיפה, אבל עדיף אמא שמחה ורגועה ובקבוק מאשר אמא מאוטה ודכאונית המניקה. את בעלי הלשון המצקצקת אף אחד לצערי לא יעלים, צריך פשוט ללמוד להתעלם מהם, וזה קשה מאוד כאמא צעירה ועייפה. |
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה שיווה,
גם לי צר שנמנעה ממני חווית ההנקה.
אני לא נגד הנקה, ממש לא. אני פשוט בעד שכל אחת תוכל לבחור מה טוב לה. (היתה תקופה של "טרור" נגד הנקות, כאילו מי שמניקה היא פרימיטיבית. גם זה נורא ואיום. צריך להפסיק להתערב. בכלל בישראל אנשים מתערבים מדי ולוקח זמן ךצפצף על זה. |
|
חמדת
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
יעל -אהבתי את תגובתך .ובלו בלו
את מעבירה את השרביט האמהות פה באתר מזווית ראייתך,וכך צריך לראות את "תפקידנו" כלפי האמהות הצעירות .
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה חמדת!
אני מניחה שאילו יכולתי להניק החל מחודש אחרי הלידה זה היה מסתדר...
בכל מקרה חבל לי על כל רגשי האשמה של התקופה הראשונה, שהפחד שכל מה שאני עושה לא נכון, הרצון לעשות מושלם. אילו יכולתי לחסוך את זה למישהי. |
|
יעל
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
בלו בלו
ממש לא ברור לי איך זה שאת מסתובבת חופשיה ולא מרצה שנות מאסר ארוכות בכלא עכשיו. לא הנקת!! בתור אחת שהניקה באובססיביות במשך 8 חודשים תמימים, הרשי לי להגיד לך שמדובר בכלא. לפחות כשאת עושה את זה באופן אבסולוטי כפי שאני עשיתי (נורא מתאים לי לקחת דברים לקיצוניות). כל רגשות האשמה שהרגשת אז נראים מיותרים ומטופשים היום, כשאת מסתכלת על שתי בנותייך המקסימות (רואים בתמונה- הן ממש מקסימות), אבל אז הרגשת כמו מינימום פושעת מלחמה. צריך להוציא מחוץ לחוק את אחיות טיפת החלב האלה, עם המבט העקום, העין השופטת והלשון המצקצקת. הן לא מועילות, רק עושות נזק. אני בטוחה שאת אמא מצוינת, וכמה ליטרים של חלב לא יכולים לקחת ממך את זה.
|
|
שיווה
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
ר=צר :)
|
|
שיווה
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
בלו בלו, ר לי שחווית ההנקה נמנעה ממך
אני יכולה לומר לך שאחת החוויות העוצמתיות ביותר שחוויתי בחיי היתה ההנקה. שום דבר לא משתווה לזה וכל כך אהבתי שהנקתי עד שהיו בני 3 כמעט.
אבל! החוויה (כמו כל דבר אחר) היא סובייקטיבית ואישית ולא ניתן להקיש ולהסיק מאישה אחת לרעותה. אני יודעת שיש טרנד כזה, לראות בעין לא יפה נשים שאינן מניקות וכל הסביבה מצקצקת בלשונה ומראה לך כמה דעתה אינה נוחה מכך שאינך הולכת בתלם. כמובן שצריך להתעלם ולחיות את החיים כפי שמתאים לנו ולא לאחרים סביבנו. זה רק מתחיל בהנקה וממשיך משם כמעט לכל סוגייה בגידול וחינוך ילדים, אוכל, חטיפים, גן, בית ספר.... לא נגמר. הארכתי בדבריי, הקיצר עלינו לחיות את חיינו לפי ראייתנו האישית ואני בטוחה שאת כמו כולנו מנסה לעשות את הטוב ביותר לך ולבני משפחתך. כרגיל ביקורת מצוינת |
|
חמדת
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
בלו בלו -אני מניחה ששנות דור
מפרידות בנינו {לפי גיל הבנות},אבל דעי לך שגם אני לפני 29 שנים הנקתי את הראשונה שבוע ימים ובזה זה נגמר ובשנייה אולי יומיים ,כולם דיברו איתי במיוחד הנשים מסביב אבל נפנפתי אותן מעלי כי בתחושותיי "הקדמוניות"כך אני מבינה בדיעבד לא ידעתי כמה הן אוכלות ורציתי להיות במצב של וודאות .לפי התוצאות -לא נראה לי שהן סובלות מחוסר כלשהו .כל הסיפור של ההנקה זה לחץ חברתי ומשפחתי ,וכמו כל לחץ צריך להתמודד ,רק מה ?הכוחות לא שווים באותה תקופה שלאחר הלידה .אנחנו עייפות ,מבולבלות ומפוחדות.לא אשכח את יום המחרת שנשארתי לבד עם התינוקת הראשונה ,בבוקר ,הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי -מה אני עושה עכשיו אם הדבר הזה !! אני זוכרת זאת כמו שזה קרה היום ולא לפני 30 שנה .אמהות כשמותינו החוששות החושבות התוהות לעולם לא נכשלות בסופו של יום .ומותר לנו להישבר,לחשוב שאנו לא טובות וכ'ו.כל עוד זה לא עובר ח"ס את הנורמליות .בלול בלו -את לא לבד בתחושות הללו ,הן היו קיימות מאז ומתמיד ויהיו גם הלאה ,אמהות זה משהו שלא נולד ביום אחד או ברגע אחד והוא תהליך משתנה כל הזמן למול גדילת הילדים .היי בטוחה שאת אמא נהדרת וטובה .
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
תודה שין שין,
חייבים להראות גם את הצד הזה, כדי שמי ששם תדע שהיא בסדר ולא לבד.
|
|
שין שין
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
אני כל כך מבינה ומזדהה עם מה שכתבת
תודה ששיתפת אותנו
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
אני לא חושבת שהדימוי של האמהות המאופרת חזק מאיתנו.
כשהילדים גדלים רואים מספיק אמהות כדי להבין שזו שטות.
הדימוי הזה פוגע בעיקר באימהות טריות, וזה הכי עצוב, כי אלו הפגיעות ביותר. |
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה קיסרית!
רגשת אותי בתגובה שלך.
|
|
yaelhar
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
התסכול הוא עצום והוא נשאר תסכול בדיעבד.
כי הדימוי של האמהות המאופרת והמצטלמת היטב חזק מאיתנו.
|
|
הקיסרית הילדותית
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
|
26 הקוראים שאהבו את הביקורת