ביקורת ספרותית על אירוע משמח מאת אלייט אבקסיס
ספר טוב

---

אני רוצה להתוודות על פשע. חמור. אמנם לא גנבתי ולא מעלתי, אבל אפשר להכין את האבנים לסקילה. לא הנקתי. פעמיים. בפעם הראשונה ניסיתי שבועיים, בשניה בקושי שבוע. דבר ממה שהרגשתי לא התאים לפרסומות בטלוויזיה שם רואים אמא מניקה שמחה ומאושרת, מאופרת כמובן, בגדיה מגוהצים, ואני כמעט יכולה להריח אותה יוצאת מהמקלחת. אני זוכרת את עצמי אחרי הלידה הראשונה. עצבי מרוטים מלילות ללא שינה, שערי סתור, שקיות מתחת לעיניים, הטישירט המסמורטט שהושאל מבין הזוג מלא פליטות של הקטנה, על כתפי זרוק חיתול, ועל מקלחת אין מה לדבר.

מה שהרגשתי באותם ימים היה לחץ ומחנק, על שמחה ואושר לא היה בכלל מה לדבר. חברה שבאה לבקר אותי אמרה לי "את מתנהגת כאילו מישהו מת כאן. תשמחי. נולדה לך תינוקת."
אלא שמישהו באמת מת. אני. האני הקודמת שבי מתה בלילה אחד ארוך של שש עשרה שעות של צירים ולידת ואקום. לא יכולתי להתאבל על חיי הקודמים כי נזרקתי בבת אחד לאלו החדשים בהם הייתי מוכרחה לתפקד עשרים וארבע שעות כאמא לתינוקת החדשה שלי. אלא שלא היה לי שום מושג מה לעשות. לא עשיתי מאודי שום דבר דומה. אני זוכרת שחשבתי כשחזרתי מבית החולים "אני אמורה לגדל אותה? מי המשוגע שנתן לי תינוק?" כל ספרי ההדרכה לא הועילו. כל דבר שעשיתי לווה בביקורת של אמא, חמות, חברות ואפילו סתם שכנות טורדניות שבאו להציץ בתינוקת. "אל תלבישי אותה בכל כך הרבה שכבות, היא תחנק!" "כסי אותה בעוד שמיכה! חורף עכשיו! את רוצה שהיא תחטוף איזה וירוס?" "היא בוכה, תרימי אותה! את רוצה שהיא תרגיש נטושה?!" "אל תרימי אותה כל הזמן! את רוצה שהיא תהיה מפונקת?! את תצטערי על זה אחר כך!"

הרגשתי שאני נכשלת בדבר החשוב ביותר שעשיתי. כל דבר שעשיתי היה טעות. ושיא הכשלונות שלי היה ההנקה. הדבר שאמור להיות הכי טבעי בעולם היה הכי לא טבעי בשבילי. כאב לי. זה לקח נצח והיא לא הצליחה לאכול כלום ובכתה בתסכול וגם אני. הרגשתי כמו פרה במחלבה, ההנקה לקחה ממני את כל כוחותי. כאם מניקה לא יכולתי לחלוק את הלילות הלבנים עם בן זוגי. גיליתי שהפמינזם בו האמנתי פשוט הפסיק להתקיים אחרי הלידה. בהריון עוד היתה אשליה מתוקה שאנחנו יחד בסיפור הזה, והנה ילדתי, הוא חזר לעבודה ואני נשארתי לבדי בבית עם המפלצת הבכיינית.

לקח לי שבועיים עד שהעזתי לחשוב להפסיק להניק, וכשהפסקתי הרגשתי שמשהו מחירותי הושב. הייתי שוב אדם. "עלייך לא הייתי מאמינה" אמרה הרופאה שלי, "למה לוותר כל כך מהר. הפורמולות הן דבר נורא ואיום!"
בטיפת חלב הסתכלה בי האחות כאילו רצחתי מישהו. "רגע, אז את לא מניקה?!!!" היא שאלה בפעם החמישית. "לא" עניתי בשפל קול, מודה שאני אמא איומה שלא הסכימה לתת לבת שלה את הדבר הכי חשוב לה. כל כך הרבה הצטדקתי בימים ההם.

נזכרתי בספר הזה אחרי שקראתי את הביקורת של יעל לספר "כשהלילה" שהעלתה את קשר השתיקה שנשים שותפות לו, כאילו גידול ילדים מסב רק אושר. חבל שלא נתקלתי ב"אירוע משמח" כשהייתי צריכה אותו. כדי לדעת שיש עוד נשים שמרגישות כמוני, שאני לא כזו מוקצה. "כבר אין לי שאיפות משלי, כבר אין לי זמן, החיים שלי כבר לא שייכים לי. אני רק חור, חלל, לא-כלום. מעתה אני אם" כותבת אבקסיס בדיוק את מה שהרגשתי עמוק בלב.

שש וחצי שנים עברו מאז הלידה ההיא ואני לא אותו אדם שהייתי. כל כך הרבה דברים עברו עלי.
מי שקורה פה ושם את הביקורות שלי והסיפורים יודע שאני לא מפסיקה להזכיר את הבנות, שאני אוהבת אותן כפי שלא ידעתי שאפשר. למרות שאובייקטיבית הרבה יותר קשה לי עכשיו, מעולם לא היה לי קשה כמו אז באמהותי החדשה. לידת ילד ראשון הוא אירוע מטלטל, במיוחד לנשים. כל כך פחדתי שאשתנה, ובסוף גיליתי שהשינוי משחרר. היום אני יודעת שאני עושה טעויות אבל יודעת שאני לא צריכה להיות מושלמת. ואני לא נותנת לאף אחד להכתיב לי איך להיות אמא.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על אירוע משמח