תדמיינו לרגע שאתם הורים לילדה מאד מוכשרת, חכמה, סופר אינטליגנטית. ראיתם אותה עושה את הטעות ומעבירה את מיטב שנותיה עם גבר נשוי, הפרופסור שהיה המנחה שלה בעבודת הדוקטורט.
ברור שכולם ידעו ואתם הייתם האחרונים לדעת... ואז היא מצאה בן זוג שנראה על הנייר מושלם, היא אפילו בהריון ויש לכם נכדה.
אתם נושמים לרווחה.

כן, היא קצת סנובית, וכן, אתם לא ממש אורחים קבועים אצלה בבית, אבל כולם יודעים שאצלה זה ככה

אוהבים לדבר בשנים האחרונות על ה"רנסאנס התרבותי" של המגזר הדתי-לאומי, זה שבמסגרתו הוא נפתח לתרבות ואמנות לא רק כצרכן מסויג וצופה זהיר אלא גם כמשתתף פעיל. אין ספק שמדובר בתהליך חיובי ורצוי, אך צר לי, כבת המגזר, להודיע שאנחנו עוד רחוקים מאוד מרמה נאותה, ושעם כל הכבוד למיקי שיינפלד אנחנו פשוט עוד לא יודעים לכתוב ספרים.

קחו את הספר הזה למשל. תחת יומרה של סיפור המהווה "קול חודר וחומל... הצצה לעולמו

הכתוב על הכריכה האחורית מבטיח אבל הכתוב בפנים לא מקיים את ההבטחה. הדמויות מותירות רושם של שטחיות וחד-ממדיות, ההחלטות נראות פאתטיות, ההתנהגות צבועה. אילו היה כותב את הספר מישהו מן "החוץ", אפשר היה לפטור את הדבר בטענה של חוסר הכרת "המגזר", אבל כשמדובר בכותבת הנטועה עמוק בתוך ההוויה הזאת - זה מאכזב. ושוב חזרנו לפרוט את המטבעות השחוקים - אישיות מבורכת בכריזמה ובכושר הנהגה המכסים על התנהגות צבועה המנוג