רקוויאם לספרי טיולים

כשבקשתי מעט לדלל את ספרייתי, הבאתי אחדים מספרי הטיולים שלי לסיפור חוזר כתרומה. אך נתקלתי בסירוב אדיב, אף אחד כבר לא קונה ספרי טיולים, אמר מנהל החנות. אם כן מה לעשות בהם, שאלתי? להכניס אותם לתוך המיכל המיועד למחזור נייר, השיב.
***
ראיתי אותו בספסל תחנת הרכבת, מתחנן כמו גור חתולים נטוש, ואספתי אותו לידיי למרות מחאותיה של אשתי שרטנה, תגיד כל ספר עזוב שאתה רואה ברחוב, אתה חי

אני מניח שכמה שכבר למדו להכיר את הטעם שלי בספרים ירימו את גבותיהם בפליאה איך אני קורא ספר כזה? אז אני מוכרח להודות שאחת לכמה זמן אני "חוטא" (במרכאות) גם בקריאת ספרים כאלה שמרחפים מעליהם סימן שאלה לגבי מי הוא קהל הקוראים שלו הם יועדו. דבר ראשון שמצא חן בעיניי בספר הספציפי הזה עוד לפני שהתחלתי לקרוא אותו הוא המחווה לספר של מארק טוויין, אני יכול לומר את זה להגנתי רק שלתומי חשבתי שהספר יהיה יותר מעיין

ספר על מסע במקומות היקרים והמענגים בארץ, או שאמורים לענג, נכתב ב2010. המסע נערך מצפון לדרום, ובאופן כללי הספר די אכזב אותי.

א. העלילה די דלה. יש 3 גיבורות- הכותבת ושתי חברותיה- וכל אחת מהן עוברת מסע קטן ושטחי בפן המשפחתי בעיקר, אך אין ממש עלילה אלא יותר רצף של ביקורות וביקורים במקומות בארץ אחד אחרי השני.

ב. אם הבנתי את הרפרנס שפה ושם פזור לאורך הספר, מארק טווין ערך מסע לארץ ישראל, בעקבות ספר

אחד הדברים הקשים ביותר לעשיה, הוא בחירת ספרי קריאה עבור מישהו אחר. טעם בספרים הוא דבר כל כך נזיל, כל כך אישי, שהקליעה למטרה כמעט בלתי אפשרית, והפספוס הוא בלתי נמנע. אך מה לעשות והחיילת חוזרת הביתה רק לסופי שבוע, והספריה שלנו סגורה בימי שישי. וכך נפל בחלקי התפקיד לספק לה חומרי קריאה. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. הדרישות של החיילת שלנו גבוהות ובלתי מתפשרות. זה צריך להיות ספר חכם, אך לא כבד. קליל, אך לא