לפעמים לא ברור לי איך בנזוגי שורד אותי....קל וחומר איך הוא היה שורד עשרים כמותי....(-:

ב1875 החליטה אן אלייזה יאנג, אשתו ה 19 (תלוי מאיפה סופרים...) של מנהיג כת המורמונים דאז, שנמאס לה מההשפלה, מהכפייה ושיתוף בעלה עם עוד עשרות אחרות.
היא פתחה בהליך גירושין ובמקביל במסע ברחבי ארה"ב נגד תופעת הפוליגמיה.
אז גם כתבה את ספרה האשה ה 19 שמתאר את חייה בקהילה המורמונית.

מתוך הספר ההוא יוצא הסופר ד

שתיים בלילה, כביש נידח באזור מדברי ומיושב בדלילות במדינת יוטה שבארצות הבית של אמריקה. טנדר ישן עוצר ומתוכו נזרק ג'ורדן סקוט, נער בן 14, לגופו בגדיו ותרמיל ובו חולצה נוספת, לבנים מקודשים (אל תשאלו) ו-17 דולר שאימו הגניבה לשם תוך סיכון רב.
גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים לאמ-אמא של החצר האחורית של אמריקה! מקום נידח והזוי בשוליים הסהרוריים של יוטה, המדינה המורמונית המשגשגת. מקום בו מתקיימות ללא הפרעה ק

"אתה יודע מה מכעיס אותי יותר מכל? שמישהו מעולל להם את כל זה בשם אלוקים, זה החלק העצוב ביותר, הילדים האלה יוצאים משם אחרי שהכל נגזל מהם.
הילדות שלהם, המשפחות שלהם, אבל הגרוע מכל הוא שאלוקים נגזל מהם, ורובם לא ישובו למצוא אותו לעולם"
(האישה ה-19 עמ' 436)

זה בדיוק מה שהכעיס ומכעיס גם אותי.

פוליגמיה היא נושא שיצא לי לאחרונה לשמוע אותו די הרבה, במקרה לחלוטין, צפיתי בדוקומנטרי המתאר התיישבות מור

ספר מאוד מעניין. כתוב בצורה מאוד מיוחדת. שני סיפורים שזורים אחד בשני עם הפרש של יותר ממאה שנה בניהם.
האחד הוא סיפור הבסיס של כל הדת המורמונית והרקע לתופעת הפוליגמיה בה ומה שזה עשה לה.
הסיפור השני הוא סיפור תעלומת רצח עכשווית אבל גם בקהילה סגורה של הדת הכל כך הזויה הזאת.
הסיפורים לכאורה לא מתחברים אבל בסוף כן נמצא מעין חוט מקשר.
מה שיפה בסגנון הכתיבה הזה הוא שאתה כל פעם נחשף לצד אחר בסיפור בנו