הוראס מֶקוֹי (Horace McCoy) נולד בשנת 1897 למשפחה אירית-אמריקאית ענייה בסביבות נשוויל, טנסי. בגיל שש-עשרה הוא עזב את בית הספר ועבד לפרנסתו כנהג מונית, כמכונאי רכב וכאיש מכירות. במלחמת העולם הראשונה שירת בחיל האוויר האמריקאי כמפציץ מוטס בשמי צרפת. בחמישה באוגוסט 1918, לאחר שטייס המטוס שלו נהרג במהלך קרב אווירי, תפס מקוי את מקומו, הצליח להפיל מטוס אויב ושב לבסיסו בשלום. על מעשה זה הוא זכה בעיטור של כבוד.
לאחר שחרורו מהצבא החליט מקוי להגשים את שאיפתו לעסוק בכתיבה. הוא החל לעבוד ככתב ספורט ופלילים בעיתון מקומי בדאלאס, ובהמשך עבר לעיתון מתחרה ושימש כעורך מדור הספורט. הוא נישא והיה אב לבן, אך לאחר זמן קצר נטש את משפחתו ונטמע בחיי החברה בעיר. את סיפוריו הראשונים פירסם בשנת 1925 בכתבי עת בלשיים, ואז גם החל לשחק על במת ה"ליטל תיאטר" שבדאלאס.
בשנת 1929, לאחר שנקלע לחובות, חדל מקוי מעבודתו כעיתונאי והחל לפרסם סיפורת פופולרית בכתבי עת שונים. בעקבות אחת מהופעותיו ב"ליטל תיאטר", שבה נכח סוכן שחקנים מאולפני אם-ג'י-אם, הוזמן מקוי למבחן בד בהוליווד, עבר ללוס אנג'לס אך נכשל במבחן. למרות זאת הוא החליט להישאר בעיר וניסה להשתלב בתעשיית הקולנוע המתפתחת, אלא שהמשבר הכלכלי החמור שפקד את ארצות הברית סיכל את תוכניותיו. לפרנסתו עבד במגוון של עבודות מזדמנות (מוזג, שומר ראש), ישן במכוניות נטושות, ואף שימש כשומר-סף במרתון ריקודים בסנטה מוניקה; עבודה שבעקבותיה כתב תסריט בשם "Marathon Dancers", אך לא הצליח למכור אותו לאולפנים. עם זאת, אולפני אר-קיי-או החתימו אותו על חוזה, ומקוי החל לעבוד כתסריטאי (בין היתר הוא היה שותף בכתיבת התסריט של "קינג קונג"). הוא גם נישא בשנית, ונולדו לו שני בנים ובת. את התסריט שהתבסס על חוויותיו כשומר-סף במרתון ריקודים, הוא עיבד לרומן שהתפרסם בשנת 1935 בשם: "They Shoot Horses, Don't They?". שלושת אלפים עותקים בלבד נמכרו בשנה הראשונה לצאתו של הרומן.
בשנים הבאות פירסם מקוי את הספר האוטוביוגרפי ""No Pocket In a Shroud(1937) ואת הרומן "הייתי צריך להישאר בבית" (1938), שגם הוא התבסס על חוויותיו בהוליווד. בסוף שנות השלושים ובמהלך שנות הארבעים כתב תסריטים רבים, בהם לסרט בכיכובו של ארול פלין.
באמצע שנות הארבעים גילו הסופרים הצרפתים, מחשובי הזרם האקזיסטנציאליסטי — בהם ז'אן-פול סארטר, אנדרה ז'יד ואנדרה מאלרו — את הרומן "הם יורים גם בסוסים". יצירתו של מקוי זכתה בפיהם לשבחים רבים, והוא הועמד בשורה אחת עם גדולי הסופרים האמריקאים כארנסט המינגוויי, ויליאם פוקנר וג'ון סטיינבק. סימון דה-בובואר אף הכתירה את הרומן כ"יצירה האקזיסטנציאליסטית הראשונה שנכתבה בארצות הברית". מקוי, שחי חיים נהנתניים בהוליווד, היה באותה תקופה מרושש, וסבל מעודף משקל ומהתמכרות לאלכוהול.
בשנת 1948 הוא פירסם רומן מצליח נוסף שעובד לסרט קולנוע: "Kiss Tomorrow Goodbye", בכיכובו של ג'יימס קגני. לצד "הם יורים גם בסוסים", נחשב רומן זה לשיא ביצירתו של מקוי.
בדצמבר 1955, כשהוא בן חמישים ושמונה, לקה הוראס מקוי בהתקף לב והלך לעולמו. חסר פרוטה היה במותו, ואלמנתו נאלצה למכור את כל אוספי ספריו ותקליטי הג'אז שלו כדי לממן את הלווייתו.
סרט המבוסס על הרומן "הם יורים גם בסוסים" עלה למסכים בשנת 1969, וזכה לשבחי המבקרים ולהצלחה קופתית גדולה ברחבי העולם. בסרט, שביים סידני פולק, השתתפו ג'יין פונדה (כגלוריה) ומייקל סרזין (כרוברט). פונדה היתה מועמדת על תפקידה לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר (ולפרסים יוקרתיים נוספים), אך מי שגרף את פרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר באותה השנה היה דווקא ג'יג יאנג, שגילם בסרט את מנחה המרתון רוקי גרָבוֹ.

הוראס מֶקוֹי (Horace McCoy) נולד בשנת 1897 למשפחה אירית-אמריקאית ענייה בסביבות נשוויל, טנסי. בגיל שש-עשרה הוא עזב את בית הספר ועבד לפרנסתו כנהג מונית, כמכונאי רכב וכאיש מכירות. במלחמת העולם הראשונה שירת בחיל האוויר האמריקאי כמפציץ מוטס בשמי צרפת. בחמישה באוגוסט 1918, לאחר שטייס המטוס שלו נהרג במהלך קרב אווירי, תפס מקוי את מקומו, הצליח להפיל מטוס אויב ושב לבסיסו בשלום. על מעשה זה הוא זכה בעיטור של כבוד.
לאחר שחרורו מהצבא החליט מקוי להגשים את שאיפתו לעסוק בכתיבה. הוא החל לעבוד ככתב ספורט ופלילים בעיתון מקומי בדאלאס, ובהמשך עבר לעיתון מתחרה ושימש כעורך מדור הספורט. הוא נישא והיה אב לבן, אך לאחר זמן קצר נטש את משפחתו ונטמע בחיי החברה בעיר. את סיפוריו הראשונים פירסם בשנת 1925 בכתבי עת בלשיים, ואז גם החל לשחק על במת ה"ליטל תיאטר" שבדאלאס.
בשנת 1929, לאחר שנקלע לחובות, חדל מקוי מעבודתו כעיתונאי והחל לפרסם סיפורת פופולרית בכתבי עת שונים. בעקבות אחת מהופעותיו ב"ליטל תיאטר", שבה נכח סוכן שחקנים מאולפני אם-ג'י-אם, הוזמן מקוי למבחן בד בהוליווד, עבר ללוס אנג'לס אך נכשל במבחן. למרות זאת הוא החליט להישאר בעיר וניסה להשתלב בתעשיית הקולנוע המתפתחת, אלא שהמשבר הכלכלי החמור שפקד את ארצות הברית סיכל את תוכניותיו. לפרנסתו עבד במגוון של עבודות מזדמנות (מוזג, שומר ראש), ישן במכוניות נטושות, ואף שימש כשומר-סף במרתון ריקודים בסנטה מוניקה; עבודה שבעקבותיה כתב תסריט בשם "Marathon Dancers", אך לא הצליח למכור אותו לאולפנים. עם זאת, אולפני אר-קיי-או החתימו אותו על חוזה, ומקוי החל לעבוד כתסריטאי (בין היתר הוא היה שותף בכתיבת התסריט של "קינג קונג"). הוא גם נישא בשנית, ונולדו לו שני בנים ובת. את התסריט שהתבסס על חוויותיו כשומר-סף במרתון ריקודים, הוא עיבד לרומן שהתפרסם בשנת 1935 בשם: "They Shoot Horses, Don't They?". שלושת אלפים עותקים בלבד נמכרו בשנה הראשונה לצאתו של הרומן.
בשנים הבאות פירסם מקוי את הספר האוטוביוגרפי ""No Pocket In a Shroud(1937) ואת הרומן "הייתי צריך להישאר בבית" (1938), שגם הוא התבסס על חוויותיו בהוליווד. בסוף שנות השלושים ובמהלך שנות הארבעים כתב תסריטים רבים, בהם לסרט בכיכובו של ארול פלין.
באמצע שנות הארבעים גילו הסופרים הצרפתים, מחשובי הזרם האקזיסטנציאליסטי — בהם ז'אן-פול סארטר, אנדרה ז'יד ואנדרה מאלרו — את הרומן "הם יורים גם בסוסים". יצירתו של מקוי זכתה בפיהם לשבחים רבים, והוא הועמד בשורה אחת עם גדולי הסופרים האמריקאים כארנסט המינגוויי, ויליאם פוקנר וג'ון סטיינבק. סימון דה-בובואר אף הכתירה את הרומן כ"יצירה האקזיסטנציאליסטית הראשונה שנכתבה בארצות הברית". מקוי, שחי חיים נהנתניים בהוליווד, היה באותה תקופה מרושש, וסבל מעודף משקל ומהתמכרות לאלכוהול.
בשנת 1948 הוא פירסם רומן מצליח נוסף שעובד לסרט קולנוע: "Kiss Tomorrow Goodbye", בכיכובו של ג'יימס קגני. לצד "הם יורים גם בסוסים", נחשב רומן זה לשיא ביצירתו של מקוי.
בדצמבר 1955, כשהוא בן חמישים ושמונה, לקה הוראס מקוי בהתקף לב והלך לעולמו. חסר פרוטה היה במותו, ואלמנתו נאלצה למכור את כל אוספי ספריו ותקליטי הג'אז שלו כדי לממן את הלווייתו.
סרט המבוסס על הרומן "הם יורים גם בסוסים" עלה למסכים בשנת 1969, וזכה לשבחי המבקרים ולהצלחה קופתית גדולה ברחבי העולם. בסרט, שביים סידני פולק, השתתפו ג'יין פונדה (כגלוריה) ומייקל סרזין (כרוברט). פונדה היתה מועמדת על תפקידה לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר (ולפרסים יוקרתיים נוספים), אך מי שגרף את פרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר באותה השנה היה דווקא ג'יג יאנג, שגילם בסרט את מנחה המרתון רוקי גרָבוֹ.