לטענתו של <mark>ניל פוסטמן</mark>, בספר זה שנכתב בשנות ה-80, הילדות היא לא יותר מתופעה חברתית שהתפתחה ב-200 השנים האחרונות וכעת החלה להעלם. זוהי טענה שהיא לכל הפחות מעניינת ויש לראות את הטיעונים שהוא מביא על מנת לחזקה.

פוסטמן מעמיד את מושג הילדות כולו על שאלת המידע והסודיות, פערי המידע שבין מה שהילד יודע כילד ומה שהמבוגר יודע (או יכול לדעת) כמבוגר. מתוך פרדיגמה זו טוען פוסטמן כי בימי הביניים לא התקיים מוסד

אחד מההוגים המקוריים ביותר בדורנו בתחום החינוך. לפעמים אנשים כותבים כל כך מדויק, שאם רוצים להמליץ על הספר שלהם הכי טוב זה פשוט לצטט אותם מילה במילה. הספר קץ החינוך של <mark>ניל פוסטמן</mark> הוא אחד מהמקרים האלה (כותרתו המקורית של הספר, The End of Education, משחקת על דו המשמעות של המילה end : ‘מטרה’ ו’קץ’. כלומר: מטרת החינוך ו/או קץ החינוך):

“כאשר התחקיתי אחר דבריהם של אנשים בנוגע לחינוך בית ספרי, שמתי לב ל

<mark>ניל פוסטמן</mark> בספריו מציג ראייה שונה על חינוך הילד בעידן הפוסט מודרני.
לטענתו מערכת החינוך מאבדת מכוחה דווקא בעידן שבו הטכנולוגיה מתקדמת.
הוא מתייחס לקץ הילדות בספר נוסף שכתב. המשותף לספריו הוא איבוד הדרך.
לטענתו החינוך אמור להיות מבוסס על נרטיבים שיעברו מדור לדור.
השינויים המהירים פוגמים בתהליך.
בעצם נרטיבים שמציע הם ערכים שחברה אמורה להעביר מדור לדור.
פוסטמן מציין שהאמצעים הטכנולוגיים אינם תח

אחד הספרים המעניינים שיצא לי לקרוא!

מדבר על תופעה שכולנו עדים לה באופן זה או אחר. מי לא נתקל אף פעם בילדה בת 12 שהולכת עם איפור ומחשוף, ותהה לעצמו מי ההורים שלה?

בספר מתואר התהליך שעבר המושג ''ילדות'' בציוויליזציה המערבית. המחבר מספר כי רעיון הילדות נוצר ברנסנס, בעקבות המצאת הדפוס – כך יכלו פילוסופים של החינוך להפיץ את רעיונותיהם על אודות הדרכים הנכונות ביותר לגידול וחינוך הילדים.

בצורה