יש הטוענים כי הרכילות היא אחד האמצעים החשובים ביותר לשמירה וחיזוק הנורמות החברתיות המקובלות - מעין סנקציה חברתית או אות אזהרה עבור אלה הנוהגים בניגוד לקוד ההתנהגות המקובלת.
יש המאמינים שהרכילות היא דבר חיובי בעיקרו. האמנם?

"אין איש מאמין באמת בכוחה הרע של הרכילות, חוץ ממי שסבל ממנה".

מארי הייתה נערה עירונית שמחה וחברותית, נאה וחביבה, מוקפת בחברות וידידים, עצמאית ובעלת דימוי עצמי גבוה. החיי

בן הוא עוף מוזר, במראהו דומה יותר לצב ענק - יש לו כתפיים אימתניות וכפות ידיים רחבות. לא ברור בדיוק מה לא נורמלי בו - פיגור קל שהוא סובל ממנו, מחלת נפש, אבל כל מי שמביט בו מבין שהוא סוג של יצור מעולם אחר. אף על פי כן, הוא יודע פחות או יותר להתנהל בעולם - לאכול עם סכין ומזלג, לחפש לעצמו נקבות, להחזיק עבודה למשך שבועיים - אבל בסוף תמיד מרמים אותו בכסף. זאת הסיבה שהוא צריך תמיד להיות במעמד של בן חסות,

ספר זה הוא אוטוביוגרפיה של שנה אחת בחייה של המחברת, מדובר בשנת 1950. חמש שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה <mark>דוריס לסינג</mark> מהגרת עם בנה הצעיר מדרום אפריקה ללונדון שעדיין מלקקת את פצעי המלחמה והפצצות הבליץ.

הסיפור סובב סביב המתרחש בבית המגורים בו גרה המחברת ומרקם היחסים שבין השכנים.

בעלת הבית פלו היא ממוצא איטלקי ונשואה לדן. ל<mark>דוריס לסינג</mark> חברה בשם רוז איתה היא מעבירה שעות רבות וחלקים גדולים מהטקסט

הסיפור מתחיל מהסוף להתחלה. מארי טרנר רעייתו של ריצ'ארד טרנר, חקלאי, נמצאה ללא רוח חיים באחוזתם. משרת הבית נעצר והודה ברצח ללא כל מניע נראה לעין.
לא, זה לא מותחן, רחוק מזה. <mark>דוריס לסינג</mark> בכתיבה מדהימה וחדת אבחנה, רוקחת לנו את סיפורה של מארי מילדותה ואל הסוף הטראגי שהוזכר למעלה.
אין חדש תחת השמש עם סגנון הסיפור הזה, אבל מקום ההתרחשות בדרום-אפריקה והכתיבה הייחודית של <mark>דוריס לסינג</mark> מביאים סיפור זה לגבה

יש חלק מאלה שכותבים ספרים שבשבילם זה הזדמנות להגיד את הדעה שלהם על מה שהולך בעולם בלי שהם ידברו על העולם האמיתי ובשביל זה כל אחד ממציא את הסיפור שלו. זה לא רק במדע הבדיוני. גם בספרים הרגילים זה ככה. אין לי בעיה עם זה שהסופר יש לו דעות אבל אם הוא מחליט להגיד אותם בסיפור הוא צריך שיהיה בסיפור עוד דברים יעני או שאני ירגיש את האנשים שהוא מספר עליהם או שהוא יתווכח עם הדעות של עצמו אפילו שהוא יצדיק אותם

<mark>דוריס לסינג</mark> במיטבה.
ספר שנכנס עמוק לתוך הלב.

רומן "מחברת הזהב".
בגיל ההתבגרות המאוחר מצאתי את הספר במהדורה ישנה אצל אימי. קראתי קטעים ממנו ועזבתי. בינתיים הספר כמעט נשכח מזכרוני לפני מספר שבועות . הייתי במפגש חברתי הזכירו את הספר חזרתי אליו במהדורתו הישנה אותו הספר רק שהצהיב בינתיים.
<mark>לסינג</mark> ללא ספק סופרת גדולה. הספר נכתב בשנים שבהן כל נושא הפמיניזם היה בחיתוליו, נשים נאבקו על זכות לשיוויון.
הגלולה הייתה גורם די מרכזי במהפכה ששינתה את מעמ

הסיפור די פשוט: לזוג שמאמין בערכי המשפחה והנישואים המיושנים והטובים נולדים ארבעה ילדים שמחזקים את אמונותיהם. ואז נהרה ונולד הילד החמישי שמעמיד את כל האמונות הנחרצות בסימן שאלה.

התאורים (הדי קשים) של הילד = מפלצת מחייבים את הקורא לבדוק כמה רחוק הוא היה הולך כדי לתמוך במה שהוא מאמין? וכמה דברים חשובים הוא היה מוכן להקריב על מזבח אמונותיו?
ילדים בחברתנו נחשבים כמעט מקודשים. כמעט לא יעלה על הדעת

ספר מזעזע - כתוב יפה ומעניין , אבל המסר קשה : איך המשפחה והחיים מתפרקים בעקבות ילד "חריג" ( מפלצת) שנולד.
הילד הורס להם את המשפחה, מטיל אימה על ההורים והילדים האחרים, מרחיק חברים וקרובי משפחה ובכלל הופך את חייהם , ובעיקר של ההורים למאד אומללים

קטע פשוט מחריד באמצע הספר שהמשפחה מוסרת למוסד שהיא עדיין קטן, ולזמן קצר חוזרים להיות מאושרים. האמא נשברת , ומוציאה אותו מהמוסד ומשם הכל מתפרק

אנחנו