ביקורת ספרותית על האוזן של ג'קומטי מאת חגי כנען

---

האוזן של גקומטי מאת חגי כנען
אני קוראת את הספר האוזן של ג’קומטי מאת חגי כנען על חוף מפרץ אגני שבקורפו, כשגבעות אלבניה נשקפות מולי וסירות קטנות מנקדות את המים הצלולים. אני תוהה אם זהו ספר חופשה קלאסי – קליל, מרענן, זורם – או שיש בו רבדים נוספים, שמבקשים להתעכב עליהם גם אחרי הסגירה. הקריאה מתמסרת בנוחות, כמו לגימת יין לבן צונן על החוף. אבל השאלה שמטרידה אותי היא: האם לאחר הלגימה יוותרו בפה טעמי הלוואי – וניל, פטל, אולי קורט מרירות – שיזמינו אותי לחשוב עליו עוד זמן רב?
הספר מספר על מרתה, חוקרת אמנות בתחילת דרכה, שחיבור הדוקטורט שלה עסק במרת אופנהיים, אמנית רב תחומית שפרצה אל עולם האמנות בגיל צעיר מאוד, כאשר יצירתה המפורסמת כוס הפרווה (1936) הפכה לסמל של הסוריאליזם וזיכתה אותה בהכרה בינלאומית. העבודה – כוס תה, תחתית וכפית מצופות פרווה – טלטלה את עולם האמנות משום שחיברה בין האינטימי והיומיומי לבין החייתי והארוטי, וגרמה לצופה לחוות בעת ובעונה אחת משיכה ודחייה. בכך חשפה אופנהיים את כוחו של הדמיון להפוך אובייקט מוכר לאובייקט מאיים, מפתה ומנוכר. אלא שהצלחת כוס הפרווה הייתה חרב פיפיות. עולם האמנות ניסה לצמצם את אופנהיים ליצירה אחת בלבד, ולתייג אותה כאמנית של "אובייקט סוריאליסטי נשי", במקום להכיר בזהותה המלאה כציירת וכיוצרת רב־תחומית. כמו נשים רבות בסביבת הדאדא והסוריאליזם, היא נתפסה לא אחת כ"מוזה" של אמנים גברים – מאהבת של מקס ארנסט, דוגמנית לצילומי מאן ריי – יותר מאשר כאמנית עצמאית.
מרת אופנהיים, במציאות ההיסטורית, ומרתה, כדמות ספרותית אצל חגי כנען, משקפות שתיהן את מחיר הכניסה של נשים לעולם הגברי – האחת לעולם האמנות הסוריאליסטי, השנייה לעולם האקדמיה והיחסים האישיים. אופנהיים נאלצה לשמש כמודל וכמאהבת כדי להיכנס למעגל היוצרים, ובכך חיזקה את ההגדרות שמנעו ממנה להיתפס כאמנית עצמאית. מרתה, מצדה, מתוארת כחוקרת מוכשרת אך נשבית בדפוסי אהבה שבהם ערכה נמדד דרך עיני הגבר ותשוקתו, עד כדי התרחקות מאלול דווקא משום שהוא טוב אליה. נקודת המבט של חגי כנען על מרתה היא בבסיסה נקודת מבט גברית: אפילו כשהיא נבדלת באינטלקט או בכישרון מחקרי, היא נדמית יותר כדמות שנועדה להזין את דמיונו של הקורא הגבר מאשר כקול עצמאי המאתגר את גבולותיו. בעיני, זהו שחזור מודרני של אותו דפוס שאפיין את יחס הסוריאליסטים לנשים: גם אז, כמו כעת, האישה מוצבת כ"חידה נשית" המרתקת את המבט הגברי – אך לאשה קוראת קשה להזדהות איתה, והיא אפילו מעט משעממת. בכך הופכת מרתה, בדומה למרת אופנהיים ההיסטורית, מאובייקט חוקר לסובייקט נחקר, מאישה יוצרת לדמות שמעצבת אותה פנטזיה גברית. שתי הדמויות מגלמות את אותו מאבק מתמשך של נשים: להישמע כקול עצמאי ולא להצטמצם ל"חידה נשית" שתפקידה לענג את דמיונו של הגבר.
בסיום הרומן, כאשר מרתה נואמת בכנס ומדברת על היופי בלשון נקבה, נתקלתי במעידה לשונית שניתן לפרשה בכמה דרכים. ייתכן שזו טעות תרגום מאנגלית, שבה המילה beauty נתפסת בנקבה, אך ייתכן גם שזו בחירה מודעת של כנען – להפוך את היופי לדמות נשית חיה. אלא שבין אם מדובר בטעות ובין אם בבחירה, המשמעות דומה: מרתה שוב מתלכדת עם מושג היופי במקום לעמוד מולו כסובייקט עצמאי. היא מדברת בשם היופי, אך לא בשם עצמה. בכך הרומן משחזר את התבנית ההיסטורית של נשים כאנלוגיות ל“יופי” – אלגוריה נשית עתיקה – שמוחקת את קולן הפרטי ומסכנת את האפשרות שלהן להישמע כאינדיבידואליות.
גם המרדף של מרתה אחר האוזן של ג’קומטי מחזק נקודה זו. האזן של ג'קומטי ככל הידוע לי איננה יצירה אמנותית קיימת . הבחירה של כנען דווקא באוזן – איבר גופני ולא מרשים, כזה שמתקשר אצלי יותר למודל אנטומי במעבדה מאשר ליצירה מיתית – חידדה לי את תחושת הזרות: החיפוש אחר היצירה המומצאת משמעותה ציות לפקודות שגבר, אספן האומנות אך גם הסופר כופה עליה: מרתה נלכדת אחר אובייקט חמקמק שערכו נקבע מראש בידי אחרים. כמו מרת אופנהיים שכלואה ב"כוס הפרווה", גם מרתה נגררת אל תוך סיפור שמישהו אחר כתב בשבילה. בכך הספר חושף לא את חירותה אלא את מגבלותיה – איך האישה הופכת שוב לאובייקט שנועד להעסיק את הדמיון הגברי, ולא לדמות שמובילה את הסיפור בעצמה.
אז האם נשאר בפי טעם וניל וקינמון? החלק השני של הספר, שבו נשמע קולה של מרתה בנאומה בכנס, חשף בפניי את המתח שבין שתי הדמויות – מרת האמנית ההיסטורית, שנאבקה להישמע כקול עצמאי, לבין מרתה, דמות בדיונית שנלכדת שוב ושוב במבט הגברי. הטעם שנשאר בי הוא מורכב: מתיקות של גילוי עולמן של נשים אומניות מול מרירות ההכרה עד כמה גם בכתיבה עכשווית הן ממשיכות להצטייר כ“חידה נשית” יותר מאשר כסובייקט חופשי.

» ביקורות נוספות של קולומטה
» ביקורות נוספות על האוזן של ג'קומטי