בשבוע הבא אני טס לחופשה עם אשתי לדבלין. החופשה הקרבה גרמה לי להחליט בשישי האחרון החלטה נחושה כי הפעם, בניגוד לשלושת הניסיונות הקודמים אתחיל ואסיים את הרומן האירי הגדול מכולם, "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס (הוצאת מחברות לספרות, 1999, בתרגומה של ד"ר יעל רנן), ואכן עמדתי במשימה כעבור חמישה ימים. אולם לא הייתי מצליח למצוא את ידי ורגלי במבוך שבנה ג'ויס בספרו לולא היה בידי הספר "המדריך ליוליסס" מאת <mark>חזי</mark> וע

הספר "נפוליאון 1813 מלחמת העולם הראשונה" מאת <mark>חזי שלח</mark> (הוצאת כתר, 1996), אינו ספר אקדמי אולם הוא מציג תזה מרתקת שראוי לתת עליה את הדעת. הספר, כשמו כן הוא, עוסק בנפוליאון בונפרטה, שעל-פי שלח היה "אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה – מוכשר כשד, הרפתקן מסעיר, מצביא בעל כריזמה מדהימה ומידה של שרלטנות, מנהיג מושך ודוחה, הכלאה של גנרליסימו ופיהרר. על האיש נכתבו ספרים רבים כל-כך בעיקר משום שתענוג לכתוב עליו. ו

השאלה מדוע פורצות מלחמות היא אחת השאלות הנידונות ביותר לעייפה בקרב היסטוריונים, ויש לה תשובות רבות. בפתח הספר "מלחמת קרים" שכתב <mark>חזי שלח</mark> (הוצאת מעריב, 2008), הוא הציע את גישתו לפיה "מלחמות אמורות לפתור סכסוכים שאינם נפתרים בדרכי שלום. מלחמות פורצות כדי לעצב מציאות מדינית חדשה או לאשש מציאות קיימת. הן מובנות בטבעם של בני אנוש ושל חברות אנושיות. רובן לא היו פורצות לו נלמדו באופן יסודי קודמותיהן ולו ג

ראשית, רוצה אני להבהיר, נפוליאון בעיני היה אחד המנהיגים הפוליטיים
ומצביא צבאי גאוני. בעיני הוא נכלל בין מנהיגים כגון צ׳רצ׳יל , רוזוולט ,
מולטקה, ביסמרק וכו׳.
היה בו שילוב מדהים של פוליטקאי מיומן, מצביא בעל ראייה אסטרטגית
ואדם בעל סקרנות אינטלקטואלית עזה.
ועכשו בנוגע לספר, <mark>חזי שלח</mark> טוען בסיפרו זה ששנת 1813 , היתה שנת
פריצתה של מלחמת העולם הראשונה, תאורטית , אני מסכים איתו.
ואכן בעיקבות פרישת

ספר טוב מאוד, הבעייה היחידה שלי איתו היא שהיא מנתק את מלחמת קרים מהרצף ההיסטורי.

אני מבין שהמלחמה נוהלה בשלומיאליות רצינית, אבל צריך לשים פרופורציות- זה היה שיתוף הפעולה הצבאי הראשון בין בריטניה וצרפת מזה מאז מלחמת מאה השנים- כ-500 שנה לפני כן (אומנם הם שיתפו פעולה בקרב נאוורינו- אבל זה היה קרב ימי יחיד)

והשאלה המעניינת ביותר, שלא זוכה לספר לתשובה היא- האם הופקו לקחים שהשפיעו על שיתוף הפעולה