פטר וייס

פטר וייס

סופר


1.
סיפור חייו של הסופר משחר ילדותו ועד אמצע שנות השלושים לחייו, בערך - פרק זמן החופף את התקופה שמגמר מלחמת העולם הראשונה ועד סמוך לאחר מלחמת העולם השניה. בצמצום, בדייקנות ובאיפוק נחשפת כאן ערייתם העלובה והעגומה של ילדות ונעורים, שבמקום שיתפתחו,, ילבלבו ויפרחו, הם מתכווצים ומצטמקים ונחנקים אט - אט בבדידות ובצינה ובאלם של חיי משפחה כבולים למוסכמות ולטכסים שהתרוקנו מתכנם, בעולם העומד על סף חורבן ואף על פי כן הוא מוסיף להעמיד פנים של תום ושלמות. בפרוזה זו, שלכאורה אינה אלא סיפור אוטוביוגראפי כפשוטו, מתגלה כוחו של פטר וייס, אמן הלשון, ליצוק את המציאות ואת החוויות שהוא מספר אל דפוסים לשוניים העשויים בדיוק לפי מידתן ועל כן אין הם נותנים לקורא לסטות ימינה ושמאלה. הרצף הצפוף של מלים שנבחרו בקפדנות, בלי מליצות ובלי פאתוס - כמו סוגר את הקורא בתוך המציאות הלשונית הזאת, והיא נהיית מציאותו שלו למשך זמן הקריאה, ממש כשם שהמציאות האנושית והחברתית הנמסרת על ידיה סגרה על האני המספר בשעתו, עליו ועל רבים - רבים מבני דורו....

2.
3.
פטר וייס (1916–1982), סופר, מחזאי, צייר ובמאי סרטים, בן לאב יהודי, פירסם את הרומאן הקצר שלו ("מיקרו-רומאן") 'הצל של גופו של העגלון' בגרמניה ב-1960, וזכה מיד לתהילה של פורץ-דרך בסיפורת, של מקעקע-מוסכמות אוונגרדיסט בשם סוג חדש של היפֶּר-רֵאליזם, שדווקא האיפוק הנוקדני שלו מעורר אקלים של סיוט סתום. דומה שהקריאה בתרגום העברי החדש המופתי של אילנה המרמן מגלה לא רק שעוצמתו של הספר עומדת עד היום, אלא גם עד כמה הופעתו המחודשת בעברית, בהקשר של הסיפורת הישראלית העכשווית, היא בריזה משיבת-נפש. בצילוּמיוּת פסיבית, מבלי להיות מעורב נפשית במתרחש, וכביכול בלי שום סלקציה הנחוצה כדי לחלץ הֶקשר עלילתי מתוך הפרטים, מצמצם את עצמו המספר, המתגורר בפנסיון כפרי עלוב, אך ורק לרשמים החיצוניים שקולטים חושיו (הראייה, השמיעה, המישוש), רשמים שאותם הוא מעלה בכפייתיות על הכתב לאורך כמה ימים, המשתרעים בין אי-הגעה של העגלון ועגלתו להגעתם סוף-סוף. ברישום המראות והקולות וסדרות הפעולות והמיקומים בחלל לא רק שהדמויות והחפצים הם שווי-ערך, אלא האנשים גם מוחלפים ברצפי תנועות של חלקים מגופם; וגם מדיבוריהם של האנשים מצליח המספר לקלוט רק שברים. וכך נמסר לנו מעין קולאז' של פיסות, שבו שום דבר לא מתארגן במפורש לשלם, ואם נוצר אצל הקוראים רושם שעומדים כאן ברקע מצוקה אנושית, ואימה, ומעשים אכזריים ומקוממים, הרי שהרושם הוא על אחריותם. אבל דווקא משום שהחפצים ותנועות בני-האדם מתפרטים בשיטתיות לחלקיקים פחותי-ערך בעלי עצמאות חסרת-שחר שכאילו הכריזו מרד על חיפוש המשמעות, נדמה יותר ויותר שכל פרטי היומיום הללו גדֵלים וקמים וסוגרים על הקוראים במחול עוועים; ודווקא הרצאת הדברים במשפטים ארוכים, הנצמדים לקטלוג הפרטים התפלים, הולכת והופכת למין שירה מדויקת ומפעימה. תרגום קודם של אילנה המרמן לספר זה ראה אור ב'ספרי סימן קריאה' ב-1978. לקראת המהדורה הנוכחית תירגמה אותו המרמן מחדש, וגם עדכנה את אחרית-הדבר. את הספר מלווה סדרת קולאז'ים שהכין המחבר בשביל המהדורה הגרמנית....


קראתי באיטיות, בזהירות, את הסיפור (אם יש סיפור) יוצא הדופן הזה של פטר וויס. בכ-70 עמודים, ביניהם איורים של וייס עצמו, מתקרב העולם אל הקורא בקי... המשך לקרוא
6 אהבו · אהבתי · הגב
פטר וייס. פרידה מן ההורים. עם עובד. [פרטי] סופר שאינו מביט בנוסטלגיה על ילדותו, רק במעט חמלה. כל מי שהיה בסביבת הילד אינו מותיר בו סימנים חי... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ