בימים האלה, של יקום מטולטל, ואם יותר לי לומר גם משוגע, אני מדמיינת את <mark>מישל פוקו</mark> משקיף עלינו בקרחתו הבוהקת ומשקפיו הבולטים מאי שם, נקרע מצחוק ככל הנראה מן המתרחש על הכדור העגול הכחול שלנו. הספר נפתח בסקירה (מרתקת בעיני) של התהליך ההיסטורי-סוציולוגי שעברו בתי החולים לטיפול במצורעים. הסקירה מתחילה בימי הביניים, אז נהוג היה לבנות באזורים המרוחקים מן העיר בתי חולים לטיפול בצרעת. הצרעת נחשבה גם מחלה איו

החיים הפוליטיים, הסוציולוגיים, הפילוסופיים או ההיסטוריים של אדם חושב מתחלקים ללפני ולאחר היתקלות בהוגה מסוים. כאלה הם לדוגמא פרויד או מרקס. <mark>מישל פוקו</mark> ללא ספק זכאי לעמוד בקטגוריה הזו. הבעיה עם פוקו שהוא מתעב קטגוריות. כל המפעל שלו בנוי על הצורך להראות כיצד המודרניות היא מפעל של יצירת קטגוריות שכל מטרתן היא לנרמל ולשלוט ללא הצורך בהפעלה ישירה של כוח.
פוקו מפרק אץ כל מנגנוני הכוח המודרניים: הפסיכול