• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תולדות המיניות 1 הרצון לדעת

תולדות המיניות 1 הרצון לדעת

מאת מישל פוקו

הביקורת של יוסי

תמונה של יוסי
דירוגדירוג
הוצאה לאור:הקבוץ המאוחד
0
סדרה:הצרפתים
קטגוריה:פילוסופיה - אירופה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

החיים הפוליטיים, הסוציולוגיים, הפילוסופיים או ההיסטוריים של אדם חושב מתחלקים ללפני ולאחר היתקלות בהוגה מסוים. כאלה הם לדוגמא פרויד או מרקס. מישל פוקו ללא ספק זכאי לעמוד בקטגוריה הזו. הבעיה עם פוקו שהוא מתעב קטגוריות. כל המפעל שלו בנוי על הצורך להראות כיצד המודרניות היא מפעל של יצירת קטגוריות שכל מטרתן היא לנרמל ולשלוט ללא הצורך בהפעלה ישירה של כוח.
פוקו מפרק אץ כל מנגנוני הכוח המודרניים: הפסיכולוגיה, הרפואה, מערכת הכליאה והענישה, האקדמיה, מערכת החינוך ועוד, ומוכיח שהשאיפה לנורמליות היא הדבר החולני ביותר שהנחילה לנו העת המודרנית.
הספר הנוכחי, גם אם הוא לא החשוב מבין כתביו, הוא הנגיש והקל ביותר להבנה, והוא מדגים באופן מתוחכם במיוחד כיצד המיניות היא המצאה של המאה ה-19 (בעיקר), וכל מטרתה למשטר את האדם ולהוליכו אל הנתיב ה"בריא": הגבר הסטרייט הנשוי (ובת לווייתו ה"טבעית" - האישה הפורייה החסודה והנשואה). אבל פוקו בוחר לחגוג את "משתלת הסטיות" גם אם בכך הוא נופל בעל כורחו למלכודת הכוח של המשטר המיני המדכא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
1קורא|גיל ממוצע72|0%נשים

על המבקר

תמונה של יוסי

יוסי

חבר מזה 11 שנים
44 ביקורות•2 נבחרות•159 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של יוסי
יוסי
חבר באתר מזה 11 שנים
ביקורות44
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבל159
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת15ספרות מקורית7ביוגראפיות3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יוסי

ברל : ביוגרפיה [2 כרכים]

ברל : ביוגרפיה [2 כרכים]

אניטה שפירא

לפני הכול, כמה עובדות על כצנלסון:
1. ברל כצנלסון היה עסקן פוליטי. אולי אחד מהעסקנים הפוליטיים החשובים ביותר שקמו לתנועה הציונית. נקודה.
2. עם זאת, הוא לא פעל כעסקן פוליטי טיפוסי. ממש לא.
3. אין היום כמעט עיר גדולה אחת בארץ שאין בה רחוב על שם ברל כצנלסון.
4. ברל כצנלסון לא מוכר היום במיוחד לישראלים, אך לא אחטא לאמת אם אומר שהוא היה מעמודי התווך של בוני ומעצבי הישראליות הקלאסית, זו שהתנפצה ב-1977.
ביוגרפיה טובה רצוי שתביע הזדהות או ביקורת, אך "אהבה מקלקלת את השורה", והשורה לעתים התקלקלה פה. האמפתיה שאמורה לחוש המחברת כלפי מושא המחקר שלה הופכת להערצה אידאולוגית, ועל כן פעמים רבות היא אינה שמה לב לסתירות הרעיוניות של הדמות שהיא חוקרת, לאופיה הבעייתי או להיעדר הקוהרנטיות שלה. פעמים רבות היא כן שמה לב לכך, אך מסובבת את כל העניין לטובתו של מושא המחקר שלה, ברל. מצד שני, מה שהתאים ל-1980, עת יציאת הספר, והיה עובר אז ללא כל הרמת גבה, דווקא היום, עם כישלון הפרויקט הציוני-סוציאליסטי, מדגיש כל-כך את מגרעותיו של כצנלסון ואת מגרעותיה של התנועה שהוא היה חלק ממנה. ומתוך כך, הספר הזה עושה שירות מצוין לגילוי העיוורון הממלכתי המגויס והלא ביקורתי ששרר אז ביחס לראשי הציונות (ושורר גם היום, רק כלפי מושאי הערצה אחרים באופי שונה לגמרי, סימבולי יותר, רגשי יותר והרבה פחות שכלתני או מעמיק).
היום 35 שנה לאחר יציאת הספר, ו-70 שנה לאחר מותו של כצנלסון, נשכחה דמותו מן ההיסטוריה הציונית. אף שבסופו של דבר הוא היה דמות די בינונית מבחינת חיי היומיום שלו, ללא דרמות ענקיות או קורעות לב, נזקפים לזכותו מפעלים מרובים ואדירים כל-כך, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את תולדות מדינת ישראל בלעדי היצירות שלו - הוא היה ממקימי מפא"י, ההסתדרות, המשביר לצרכן, הוצאת עם עובד, עיתון דבר, סולל-בונה, בנק הפועלים, הגדוד העברי, ועוד ועוד.
הספר עצמו עמוס בפרטים, ועל פי רוב גם די מרתק לקריאה. הוא מעורר עניין עצום תוך כדי קריאה באלף ואחד נושאים הקשורים לעניין המרכזי והמוזכרים אגב אורחא. לעומת זאת, יש בו חלקים די מתישים, בעיקר אלו הנסובים סביב מחלוקות מתישות בתוך מפא"י או "אחדות העבודה", שלקורא בן זמננו יש פחות עניין בהם. אותם חלקים כתובים בצורה די יבשה, אולי מפני שחלק ניכר מחיי העסקן הפוליטי הם עניין די משעמם. ולמרות הביקורת הקלה הזאת, העבודה הדקדקנית של הספר מקנה לו ציון גבוה, כי הוא חשוב בתור תמצית מרוכזת של מקורות מידע למחצית הראשונה של המאה ה-20 ביישוב המאורגן בארץ, מימי העלייה השנייה ועד סוף מלחמת העולם השנייה.
הספר מעלה אינספור סוגיות מרתקות, אך שתיים משכו במיוחד את תשומת לבי: אימוץ הפשיזם בידי התנועה הרוויזיוניסטית בשנות העשרים והשלושים, ויחסו המוקדם מאוד של ברל להשמדת יהודי אירופה ב-1942 ואילך. בעניין זה הייתה גישתו מאוד לא ציונית.

אין ספק שמדובר בספר חובה לכל אדם המעוניין לומר שהוא אכן בקיא בציונות.

לפני 10 שנים•יוסי
מזרח מערב

מזרח מערב

אמנון שמוש

יובל החמישים למדינה היה מועד נפלא לסיכומים. קודם כל, מפני ששנת 1998 הייתה שנה לא רעה בכלל. הייתה מין אופטימיות זהירה באוויר, כמעט בכל תחום. לכן, לא מפתיע שישנם כמה קובצי סיפורים שמסכמים את מבחר היצירה בחמישים שנותיה של המדינה. והם כולם עושים זאת מתוך תחושת גאווה הישגית לא מבוטלת (ודי מוצדקת ספרותית, יש לציין).
הז'אנר של הסיפור הקצר הוא אמנות קשה במיוחד. יש מרחב מועט להביא בו את כל הלהטים והפיתויים שברומן רחב ניתן להכניס אט-אט.
הסופר אמנון שמוש ליקט 50 יוצרים, רובם מרכזיים וחלקם לא (אבל כמעט כולם כותבים נפלא), ובחר את מיטב סיפוריהם. התקבל כרך עב-כרס המעורר תאוות קריאה. מה גם שהוא באמת מכיל "תותחי כתיבה" ידועים: יהושע, עוז, עמיר, אפלפלד, בלס, מטלון, קניוק, קסטל-בלום ועוד.
אמנון שמוש, כבודו במקומו מונח. האג'נדה שלו כל כך זועקת מפעולת הליקוט שהוא ביצע. לאורך כל הקובץ ניתן לחוש היטב את הבחירה המובהקת שלו בסיפורים בעלי מסר לאומי, לעתים על גבול ה"לאומני". קחו למשל את סמי מיכאל, אחד הכותבים הביקורתיים יותר כלפי המפעל הציוני. שמוש דאג לבחור דווקא סיפור די ציוני שלו (תתפלאו, יש דבר כזה) על עלייה וקליטה. ולמרות כל זאת, שמוש ראוי להערכה אדירה על הבחירות הנפלאות שלו. בנוסף, אין יותר מדי סיפורים "אינדיבידואליסטיים" בקובץ. כמעט כולם "קולקטיביים" מאוד. ואם לא, אז הם לא נטועים בהווייה הישראלית המקומית (סיפורו של א"ב יהושע, למשל - "מסע הערב של יתיר"). אפילו הסיפור של דליה רביקוביץ', "השיפוץ", הוא לא אישי במיוחד.
לי ספציפית התאים הספר לשלושת השבועות האחרונים (של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות). יצא שקראתי את "העד" של שולמית הראבן ביום השואה, את "תפוחים בדבש" של יהודית הנדל ביום הזיכרון ואת "גאולה" של סמי מיכאל ביום העצמאות. נרטיבים רשמיים מושלמים לכל אחד מהימים הללו.
שבח נוסף על הקובץ הוא ההתמקדות גם בכתיבה מזרחית, ולא רק בקאנון האשכנזי.
בקיצור, קובץ מושלם למי שאוהב ספרות עברית. גם למי שלא מת על סיפורים קצרים (ז'אנר קסום וקשה כשלעצמו).
ראויים לציון במיוחד הסיפורים הבאים:
"העד" של שולמית הראבן; על הקונפליקט הקשה שבין ניצולי השואה הצעירים ובין הצברים בימים שקדמו להקמת המדינה. בדגש על ההדחקה של השמדת יהודי אירופה.
"רחשה אסתר" של חיים סבתו. הפנינה הזאת היא הדבר הראשון של סבתו שאני קורא. אין ספק שמעתה הוא על הכוונת החיובית שלי.
"מסע הערב של יתיר" של א.ב. יהושע. מי שמכיר את יהושע רק מהכתיבה המאוחרת שלו ומהרומנים הגדולים שלו יתקשה לזהות אותו בכתיבה המוקדמת הזאת שלו, עם המעין-סוריאליזם וניתוק מן הכאן והעכשיו. סיפור קסום.
"גולגולת צפה" של משה שמיר. למרות פסקת הסיום שמדגישה כמה מדובר במשה שמיר, המגויס, הלאומני. זהו סיפור שהוא מופת מבחינת בניית דמות ואווירה.
"נוודים וצפע" של עמוס עוז. הסיפור הכי טוב בקובץ. אפשר לנתח אותו שעות מכל כך הרבה זוויות: תרבותיות, פסיכואנליטיות, לאומיות ועוד.
"מרת גלזן" של דן-בניה סרי. על דעות קדומות והמחיר שהן גורמות. מעלה חיוך.
"השיפוץ" של דליה רביקוביץ'. קסם. על המלכודת הנוראה שבמשפחה.
"מזל תולה כביסה בחצר בית הוריה" של דורית רביניאן. אמנית הכתיבה.
"המצוד" של אהרן אפלפלד. הדבר הראשון שאני קורא שלו. סיפור עוכר שלווה ונפלא.
"הקמטר" של חנוך ברטוב ו"שבת" של אהרן מגד. מומחים בבניית תפאורה נוסטלגית, ללא הקיטש.
"כריסטוס של דגים" מאת יואל הופמן. על הופמן כל מילה מיותרת. תענוג.
"ג'ק רובינסון" של אמירה הס. פרוזה פואטית.
"בעיר התחתית" של שמעון בלס. הסיפור היחיד שחורג איכשהו מהאתוס הציוני הרשמי. אפשר לקרוא אותו בהקשר פוליטי מאוד רדיקלי.
וגם הסיפורים: "סבא זליג" של שמואל תומס הופרט, "קיץ ורוד" של ציפי שחרור, "סוביודיצה" של אורלי קסטל-בלום, "רשמקול וכלב-נחייה" של עוזיאל חזן, "חיות מחמד" של יעל הדיה, "מעבר לקיר" של בתיה גור, "ניקול" של יצחק בן-נר, "הילד החדש" של שולמית לפיד, "פרק זיכרון" של אמונה ירון ו"חומות" של אמנון שמוש.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
ילדי פלא

ילדי פלא

מייקל שייבון

הכתיבה, על פי גיבור הספר "ילדי פלא", היא: "מצב המריחואנה המוכר שנע בין שמחה לפאניקה מוחלטת". בספר הזה, שהקדים בכמה שנים את הסרט "ביג לבובסקי", אך עוקב כמוהו אחר קורותיו של לוזר אמריקאי (או פוטנציאל לא ממומש) ממשיל מייקל שייבון המוכשר לא רק את הכתיבה לסוטול אלא את החיים עצמם. וכמו סוטול טוב, גם הקריאה בספר הזה מפתחת בקורא מנצ'יז אמיתי: לעוד מייקל שייבון.
הנה דוגמית: "משפחה צעירה ויפת-תואר חצתה את הכביש מולנו, זוג הורים בלונדינים רזים לבושים בחאקי ומשבצות, מוקפים בחבורה מסודרת של ילדים רובוטים בלונדינים וחמודים. שניים מהילדים נופפו בשקיות נוצצות של דגי זהב. השמש האירה את הקצוות המתנפנפים של שערם. כולם החזיקו ידיים. הם נראו כמו פרסומת לחומר משלשל."

הסופר הזה ידוע ביכולתו הנפלאה ל"ניים דרופינג" מפואר ולא מטופש או מופרז, וזה הישג לא מבוטל בכתיבה בת ימינו.

יש בספר כל כך הרבה סצנות שרק בשבילן שווה לקרוא אותו. אחת מהן היא סדר הפסח המרתק שגיבור הספר משתתף בו. ההגדה תיראה לכם אחרת...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
1967

1967

תום שגב

הרעיון לקחת שנה ולהעניק לה ביוגרפיה משלה, כאילו הייתה אדם או ארץ, הוא לא חדשני אך גם לא נפוץ במיוחד. ותום שגב עושה זאת באופן מרהיב, בעיקר בקצותיו של הספר. הוא בונה סיפור היסטורי עם "טענת מחקר" ברורה: ה"נפש" הישראלית סובלת ממניה-דיפרסיה, ורק כך יש להבין את הדיכאון של שנת 1966 וראשית 1967 לעומת האופוריה של אחרית 1967 ושנת 1968.
במחזהו של חנוך לוין, "את, אני והמלחמה הבאה" מנסות שתי דמויות למצוא הצדקות למלחמה, ומתוך הדו-שיח המגוחך עולה האבסורד הישראלי במלואו. לשנת 1968, עם גלי הלאומנות ששטפו אותה בעקבות "שחרור" השטחים, היה קשה לעכל מבע סטירי מהסוג הזה, והקונצנזוס היה ש"ניצחנו במלחמה כי אנחנו הטובים, החזקים, הצודקים". שגב מצביע על המאורעות שהובילו לתפישה הזאת - שכמובן התפוצצה לנו בפרצוף ב-1973.
הספר בנוי מפרקים המתרכזים סביב נושא כזה או אחר, ומפרט אנקדוטות שונות, חלקן "חשובות" וחלקן "שוליות", אך כולן יחד יוצרות תמונה מרתקת של המציאות הישראלית באותה שנה. החל מהמיתון של סוף 66', דרך תקופת ההמתנה, עבור במלחמה, ועד ראשית מפעל ההתנחלויות. כמה מהן מלמדות שמעט מאוד השתנה: את עיתון "הארץ" כבר בן-גוריון תקף כעיתון אנטי-ישראלי; כבר אז בחשו ראשי ממשלה ישראלים בפוליטיקה הפנים-אמריקאית; "ירושלים הייתה מפלטו האחרון של הפטריוט הישראלי: האשם את אויבך בפגיעה בירושלים - והרי אתה פטור מכל ויכוח נוסף איתם", אמר אורי אבנרי כבר באותה שנה; תדמיתו של שמעון פרס הייתה כבר אז של תככן נכלולי; המריבות הבלתי פוסקות בין הדרג הצבאי לפוליטי בעצם טשטשו כבר אז את הגבולות בין שתי הקבוצות; פוליטיקאים רבו ביניהם כבר אז על תצלומי יח"צ (אשכול מול דיין); ועוד ועוד ועוד.
בקיצור, ספר מרתק שגורם לך לחפש חומר נוסף תוך כדי קריאה על הרבה נושאים אחרים, ומעלה תובנות ללא הפסקה. מומלץ בחום, ולדעתי זהו ספר חובה לכל ישראלי המעוניין לדעת קצת יותר לפני שהוא מרהיב עוז להיות דעתן כל כך כשזה נוגע לדעה פוליטית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
בן-כושים

בן-כושים

ריצ'ארד רייט

"אילו היה איש לבן מבקש למנוע אותנו מלקבל עבודה מסוימת, או מליהנות מזכויות אזרח, היינו מקבלים דומם את דינו של החזק. אולם אילו ניסה לגזול מאיתנו עשרה סנטים עלול היה להישפך דם." "דינו של החזק" הוא סדר ההוויה המעוות של השחורים בדרום ארה"ב בעקבות המשטר הגזעני של מדינות אלו בראשית המאה העשרים. וזוהי גם אווירת הסיפור המיוחד הזה.
סיפור ילדותו של המחבר, הסופר האפרו-אמריקאי (הרבה לפני שנכנס המונח הזה) הנפלא ריצ'רד רייט, ממחיש כאן כמה שפלות הייתה מצויה בהוויה הגזענית המטורפת של דרום ארה"ב בשנים שקדמו לביטול חוקי ההפרדה הגזעית (חוקי "ג'ים קרואו"). השפלות הזו לא אוכלת רק את מי שנהנה מהמצב הגזעני הרע הזה, הלבנים, אלא בעיקר את נפגעיה העיקריים, השחורים.
בקטע מקסים בסיפור מתאר המחבר את רגע ההתוודעות האמיתי הראשון שלו להוויה של הלבנים. היה זה כאשר הוא נחשף סוף-סוף בגיל 17 לספרותם של הלבנים. מה שיפה ברומן האוטוביוגרפי הזה הוא שהוא עושה את אותו הדבר לקורא הלא-שחור והלא-דרומי: הוא מכניס אותו אל עולם לא מוכר, עולם שבו השחור תמיד יהיה דחוי, שולי וחסר-סובייקטיביות.
נקודה מעניינת נוספת בנוגע לספר היא התרגום שלו. הספר תורגם בידי נוח שטרן ב-1947. מדובר בתרגום חלוצי ומיוחד (שקצת משנה את רוח הספר המקורית, אך עדיין יש בו קסם רב). נוח שטרן עצמו היה דמות מרתקת וטראגית. על כך אני ממליץ לקרוא במאמר הזה: http://www.haaretz.co.il/misc/1.789428

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
כפר קאסם

כפר קאסם

רוביק רוזנטל

עד שנת 1966 חי המיעוט הערבי בישראל תחת מה שמכונה "הממשל הצבאי". עובדה זו עיצבה עמוקות את מערכת היחסים שבין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל. במסגרת הממשל הצבאי חיו תושבי הישובים הערביים תחת עוצר קבוע בשעות הלילה. ב-29 באוקטובר 1956, הוחלט להקדים את העוצר מן השעה תשע לשעה חמש. על הקדמה זו הודיעו למוכתר הכפר חצי שעה לפני הטלתו, בעוד רבים מתושבי הכפר מצויים במקום עבודתם ואינם יודעים על העוצר המוקדם. באותו ערב רצחו שוטרי משמר הגבול 49 אזרחים מתושבי כפר קאסם לאחר שמילאו פקודה לא חוקית בעליל אשר ניתנה להם ע"י מפקדי צה"ל בגזרה: על פי פרוטוקול בית הדין הצבאי ועדויות הרוצחים, הועמדו הקורבנות בשורות והחיילים ירו בהם - נשים, גברים, ילדים וזקנים. שנתיים לאחר האירוע נשפטו 11 ממבצעיו והעונש המרבי שהוטל במשפט היה 17 שנים בכלא (שהומתקו לאחר שנה בחנינה כללית). על המפקד הצבאי עצמו הוטל עונש סמלי בדמות קנס של גרוש אחד. האירוע הזה הותיר פצע עמוק שלא הגליד עד ימינו בקרב ערביי ישראל ושהפך למיתוס רב עוצמה. בצד היהודי, לעומת זאת, לא תפס האירוע משקל רב.
הספר יצא לאור בשנה האופטימית שקדמה לאוקטובר 2000, כשעוד האמינו פה בסיכוי לחיים אזרחיים שלווים ובקבלה אמיתית של ערביי ישראל אל חיק הישראליות. הספר הזה נועד להיות קובץ מאמרים לשימוש במוסדות חינוך ובצה"ל. איפה זה ואיפה אנחנו היום - כשראש הממשלה עולה לשלטון בעקבות שיסוי מצביעיו בחמישית מהאוכלוסייה של מדינתו. בימינו, "הדגל השחור, שהיה אמור לשמש כתמרור אזהרה מפני ציות עיוור והתבהמות, דהה כמעט ללא היכר".
הספר החשוב הזה זוכה אצלי לדירוג של 5 כוכבים ולו רק בגלל חשיבותו העצומה. ועדיין, מרבית המאמרים בו אכן ראויים לחמישה כוכבים. רובם מרתקים ומחכימים, בעיקר מאמריהם של רוזנטל (על אירועי הטבח עצמו), של מימון-שניצר (על ההיסטוריוגרפיה הישראלית ועיסוקה בטבח), של כבהא (על זו הפלסטינית), ושל קרפל (על מה קרה עם הרוצחים 30 שנה לאחר הטבח).
למי שמתעניין באירועי הטבח בגרסה "מרוככת" למערכת החינוך, ניתן לצפות בהרצאת היו-טיוב של רוביק רוזנטל על אותו ערב איום:
https://www.youtube.com/watch?v=-9ZJaLquloM

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
100  גאים

100 גאים

פול ראסל

למען האמת, ניגשתי לספר הזה בחשדנות ובפקפוק: ספר שהוא רשימה של מאה דמויות היסטוריות הומואיות. כל ספרי ה"רשימות" הללו הם כל כך ניינטיז. הם התאימו כמו כפפה ליד לאותן שנים של בניית זהות הומואית השואפת להיות בטוחה בעצמה. והספר אכן יצא לאור במקור ב-1995. בנוסף, יש לי בכלל בעיה עם רשימות "היסטוריות" כשזה נוגע להומואים: עצם הגדרתם של אנשים כ"הומואים ולסביות" לפני המאה ה-19 היא קצת אנכרוניסטית בעיניי. בעיקר לאור כתביו של מישל פוקו (שאגב, מופיע גם הוא ברשימה): אנשים שכבו גם עם בני מינם אך לא נשאו זהות מינית כזו או אחרת.
למרות כל זאת, הופתעתי לטובה. לא רק שהרשימה היא מפגן כוח מרהיב - מעל 400 עמודים של סיפורי חיים מרתקים - אלא שככל שאתה צולל לתוכה אתה מבין כמה רבים נוספים וטובים עוד היו יכולים להיות מוכנסים אליה.
הערה משבחת נוספת היא הייצוג המאוזן של הלסביות: 40 מתוך 60 מהדמויות ברשימה הן נשים שאהבו נשים.
ההיבט הגדול ביותר בספר הוא שכל פרק (המוקדש לדמות אחרת) מעורר בך רצון לגשת ולהיחשף עוד יותר למפעלה של אותה דמות: לסרטים שהיא ביימה, לספרים שכתבה, לשירים שחיברה או לאמנות שיצרה. מצאתי את עצמי רואה סרטים, שומע מוזיקה וקורא סיפורים קצרים דווקא תוך כדי קריאת הספר הזה. על כך שאפו ענק!
יש לי עם הספר רק כמה בעיות:
ראשית, למרות הודאתו של המחבר, הוא כל כך מערבי באופיו. אין כמעט שום אזכור לדמות לא-אירופאית או צפון-אמריקאית. שנית, גם בתוך התרבות המערבית ההתמקדות היא כמעט אך ורק בצרפת, גרמניה, בריטניה וארה"ב. כך נפקדות דמויות הומואיות חשובות כל כך מאיטליה, ספרד ודרום אמריקה. תחשבו על ספר שכזה שלא כולל את פדריקו גרסיה לורקה, פדרו אלמודובר, ריינלדו ארנס או מנואל פואיג.
ההערה השלישית נוגעת לעצם התרגום (והעריכה). מלאכת התרגום של ספר כזה היא מעשה חשוב, ועל כך יש לשבח את הוצאת אסטרולוג. אבל מדובר בתגום מסורבל, מוטעה וגדוש בשגיאות. פשוט תרגום רע. השיא מבחינתי היה בעיוותי השמות בתרגום: ליברצ'ה הפך ל"ליברייס", ארקנסו ל"ארקנזס". ואלו ממש לא הטעויות היחידות בספר. גם עריכת הלשון והתחביר לא משהו. אבל לא נורא. אחרי שמתרגלים הנאת הקריאה לא נפגמת כל כך.
ספר שמומלץ לכל הומו או לסבית שרוצים להיחשף קצת יותר ל"אבות האומה".

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
אחרי החגים

אחרי החגים

יהושע קנז

"הסבל בוכה אצלכם מן הקירות ממש", הוא המוטו של הספר הזה בעיניי. דיוקנה של משפחה אחת, לא מתפקדת, ובקצוות גם דיוקנה של מושבה אחת במחצית הראשונה של המאה העשרים. אין ממש עלילה, יש רק תיאור חיים: וזה מה שכל כך גורם לקורא להזדהות; הרי החיים עצמם אינם עלילה, אלא רצף סתמי של התרחשויות. יהיה זה מוטעה למקם את הסיפור מבחינה היסטורית, חברתית או גאוגרפית, כי העלילה היא אוניברסלית בעצבות שבה. החיים עצמם של הדמויות עוברים בשיממון ובמנותק מאירועים היסטוריים הנרמזים ברקע. לכן מופתי בעיניי שעלילה כל כך לא "מגויסת" פורסמה כבר ב-1964.
מוקד הספר הוא המתח שבין המציאות הבינונית היומיומית ובין הטירוף האורב בכל רגע בכל מקום. התחושה העולה מיצירת המופת הזאת היא תחושה עכורה. וזו דווקא תחושה מענגת לקורא, תחושה המאפשרת לו להזדהות עם המציאותי ולא עם המומצא. הספר עצמו מקרין בוז לאותה בינוניות אך יחד עם זאת גם כמיהה בלתי פוסקת אל הרגיל ואל הסתמי (דמותה המרתקת של בת-שבע היא ההמחשה החיה לניגוד הזה).
משפטי הספר קצרים וקצובים, וזה לא רק מקל על הקריאה אלא גם יוצר תחושת ציפייה למשהו שיתרחש, אך דבר לא מתרחש בעצם - ושוב, עניין הבינוניות היומיומית: אחרי החגים כבר יקרה משהו; אבל דבר לא קורה בעצם.
זהו ספרו השני של קנז שאני קורא, כמעט עשר שנים אחרי שקראתי את "בדרך אל החתולים" (ספר נפלא נוסף שעוסק בבינוניות החיים ובדעיכתם האיטית). את האחרון תמיד מיקמתי בין עשרת הגדולים בספרות העברית. כנראה שלקנז יהיה מעתה ייצוג נוסף ברשימה הזאת אצלי, או לפחות בין עשרים הגדולים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
נצחון

נצחון

ג'וזף קונרד

לעתים רחוקות מזדמן לאדם שאוהב לקרוא, ושכבר קרא לא מעט בעברו, לקבל שוב את ההזדמנות להיתקל בפעם הראשונה בסופר גדול במיוחד. בשלב כלשהו בקריאה אנחנו נוטים לחזור אל אותם סופרים שהוכיחו לנו שאנחנו אוהבים את כתיבתם או אל סופרים דומים להם.
למבוכתי אני מודה שתמיד רציתי לקרוא משהו של ג'וזף קונרד. זה פשוט אף פעם לא יצא.
החלטתי להתחיל דווקא באחד הרומנים הפחות נחשבים שלו, ולא לצלול ישירות אל "לב האפלה" או "לורד ג'ים". התוצאה היא תענוג.
הכתיבה של קונרד, למרות התרגום הארכאי בן ה-52 שנה, פשוט מענגת. הוא אחד הכותבים שיודעים לרדת היטב אל נבכי החשיבה הקולוניאלית ולצייר את העולם ה"שלישי" מנקודת מבטו של הלבן, עוד בטרם הפך לעולם השלישי, עוד בשלב שהיה ה"מושבות" של האדם הלבן. אפיון הדמויות וההקשרים החברתיים עשיר במיוחד (כל עוד מדובר על דמויות לבנות, כמובן. אל הלא-לבנים קונרד לא ממש טורח להקדיש תשומת לב, וחבל; אם הוא כבר מקדיש תשומת לב, אז היא סטראוטיפית במיוחד).
בספר הנוכחי, "ניצחון", מתוארת עלילה לא מורכבת, אך מותחת במיוחד. תחושת הסטרס העולה לאורך הקריאה לא עוזבת את הקורא, ומעטים הסופרים שיודעים ליצור תחושה כזאת בקורא ולשמר אותה כמעט עד לדף האחרון. בקיצור מומלץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
תולדות המיניות 1 הרצון לדעת

תולדות המיניות 1 הרצון לדעת

מאת מישל פוקו

הביקורת של יוסי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של יוסי