“בימים האלה, של יקום מטולטל, ואם יותר לי לומר גם משוגע, אני מדמיינת את מישל פוקו משקיף עלינו בקרחתו הבוהקת ומשקפיו הבולטים מאי שם, נקרע מצחוק ככל הנראה מן המתרחש על הכדור העגול הכחול שלנו. הספר נפתח בסקירה (מרתקת בעיני) של התהליך ההיסטורי-סוציולוגי שעברו בתי החולים לטיפול במצורעים. הסקירה מתחילה בימי הביניים, אז נהוג היה לבנות באזורים המרוחקים מן העיר בתי חולים לטיפול בצרעת. הצרעת נחשבה גם מחלה איומה אך גם קללה ועונש מאת האל לחוטאים, כך שהרחקת המצורעים מן החברה בוודאי שרתה בראש ובראשונה את החברה, אך גם קיבלה תוקף של מעשה מוסרי ראוי (במקום למשל לעורר אשמה על כך שזורקים את האדם החולה הנזקק הרחק). עם העלמותה של הצרעת מן הנוף מתאר פוקו את האופן בו החל שינוי ההגדרה של המוסדות שנותרו ריקים, והחלו לאכלס את מי שהוגדרו כמשוגעים. הסקירה הזו בהחלט מטורפת בפני עצמה, היא מתחילה עם שיטת טיפול חברתי במשוגעים דרך מלחים ויורדי ים שנדרשו לשגר משוגעים ממקום אחד אל מקום אחר במטרה להיפטר מן המטרד (קצת באופן דומה למחזה קורע לב של כלב שבעליו נוטשים אותו הרחק מן הבית). דרך תפיסה - ולו תרבותית - שיש במשוגע קרבה יתרה אל דבר האל, יכולת בהירה לומר איזו אמת שקשה לשומעה בחיי היומיום, ובהמשך במאה ה17 מתחילה כליאה של ממש למי שהוגדרו כמשוגעים.
תיאור הכליאה מתחיל לעורר את הבחילה האמיתית, שכן למשל בת משפחה שנהגה בהפקרות מינית ופגעה בסיכויי הנישואין של בני ובנות המשפחה יכלה בהחלט להכלא בבית משוגעים. האישור לכליאה היה נתון לרשות המקומית, וזו לא ממש התעמקה בחוק היסוד של כבוד האדם וחירותו, למשל. יש מקומות של סאדיזם נורא כלפי המשוגעים, תנאי קור קיצוניים, מלקות, אבל אולי נוראים מאלה הם תיאורים של מוסד צרפתי שהרוויח כסף מכך שבימי ראשון בתור שעשוע להמונים הוציאו את המשוגעים ודרשו כסף תמורת הבידור לראות את השוטים בהתנהגותם הבזויה והנלעגת. נראה שתודה לאל העולם פסע איזה צעד או שניים משם.
עם זאת, כשפוקו נכנס לתיאור של מה שמוגדר היום כהפרעה נפשית או מחלת נפש הוא מנסה להמשיך ולטעון כי גם היום העמדה שבה אנו נוקטים כלפי מה שמוגדר כנורמה וכחריגה מן הנורמה, בעצם הוא גבול עדין מאוד, סובייקטיבי ונתון למבט של האדם הקובע יותר מאשר קביעה אובייקטיבית ללא עוררין.

הספר מעניין, מעורר מחשבה. יש צורך בהול בתרגום, שכן כפרה על אהרון אמיר, אבל גם בטרמינולוגיה הפסיכיאטרית חלו לא מעט שינויים, וגם כבר נאמר כאן בעבר אי אלו דברים לגבי איכות העברית של אמיר לצד חופש היתר שנטל לעצמו ולא פעם בעוכריו. לשאלתכם, אודה בכנות שלא שרדתי עד הסוף ולא קראתי מכריכה לכריכה, אבל מה שכן קראתי ערב לחיכי, אולי בשלב מסוים קצת מיציתי.

ונסיים בשורה מאת האדמו"ר מאיר אריאל זצוקלל"ה: "אני נורמלי להיות נורמלי?!"”

“למען האמת לא אהבתי. יש הרבה נקודות מעניינות - אבל יש הרבה ספרים שכדאי לקרוא לפני שמבזבזים את הזמן על ספר זה. מאכזב.”