“על החיים והמוות (ב) בקשתי לקרוא בספרה של תמר גלבץ, האחרון, כהמשך לספר של דלפין הורווילר, לחיות עם המתים שלנו מסות לשם נחמה, העוסק בנושא המוות. בעוד שהורווילר, כרבה, היא מלווה רוחנית, המלווה את הנוטים למות, ובני משפחתם , הרי שתמר גלבץ, מבטאת גישה שונה לחלוטין, את ההולכת למות בעצמה, המתמודדת ללא אמונה דתית, וללא ליווי רוחני, בבדידות איומה החושפת אמת עירומה, חפה מכל העמדת פנים, את האדם המנסה להתי”

“אני לא יודע למה לקרוא לספר בשם בנאלי כלכך "האחרון" ולא לקרוא לו פשוט - "הגסיסה" שהיה לדעתי יותר קולע. הבנתי מתוך ראיון על הספר, ששמעתי ברדיו, שזה היה אחד השמות שתמר השאירה אחריה לבחירת העורך, אלי הירש. בספר שהוא לצערי רחוק מספרות אין עלילה, יותר מזה לולא מי שכתבה אותו היתה תמר גלבץ, בכנות אני בספק אם הוא היה יוצא לאור. ההרגשה שלי כקורא היתה שתמר הקליטה את עצמה לאורך התקופה האחרונה שלה בדיקטפו”

“דווקא ההתחלה מייצרת איזו ציפייה. התחברתי לסיפור, לתחושות, לתסכולים, ובכל זאת בשלב מסוים חשתי שהסיפור מדשדש במקום, לא מתקדם, לא לוקח אותי קדימה או לעומק או לאן שלא יהיה, רק שייקח! בשלב די מוקדם הכתיבה והסגנון הופכים מַלְאים ומייגעים, מהר מאד הבנתי שאם אני לא רצה בכל רגע פנוי לספר כדי להמשיך כנראה שאני לא נהנית מספיק... לא יודעת למה - המשכתי עד הסוף. לפעמים פשוט לא נעים לי לעזוב באמצע. ומכיוון ש”

“קניתי את הספר בגלל העטיפה וזה לא שלא ידעתי מראש שאסור לעשות דברים כאלה, אבל הגרפיקה הבטיחה ואני נורא רציתי להאמין. מדובר בספר ללא עלילה, עם צורת כתיבה ייחודית שמשחקת במילים ובמשפטים לפי חוקים משלה, זה מסקרן בהתחלה אבל הופך לטרחני עד משעמם ככל שהספר מתארך. על השליש האחרון כבר עברתי בדילוגים (לא מסוגלת באמת לעזוב ספר באמצע, בעיה שלי...).”

“על החיים והמוות (ב) בקשתי לקרוא בספרה של תמר גלבץ, האחרון, כהמשך לספר של דלפין הורווילר, לחיות עם המתים שלנו מסות לשם נחמה, העוסק בנושא המוות. בעוד שהורווילר, כרבה, היא מלווה רוחנית, המלווה את הנוטים למות, ובני משפחתם , הרי שתמר גלבץ, מבטאת גישה שונה לחלוטין, את ההולכת למות בעצמה, המתמודדת ללא אמונה דתית, וללא ליווי רוחני, בבדידות איומה החושפת אמת עירומה, חפה מכל העמדת פנים, את האדם המנסה להתי”

“אני לא יודע למה לקרוא לספר בשם בנאלי כלכך "האחרון" ולא לקרוא לו פשוט - "הגסיסה" שהיה לדעתי יותר קולע. הבנתי מתוך ראיון על הספר, ששמעתי ברדיו, שזה היה אחד השמות שתמר השאירה אחריה לבחירת העורך, אלי הירש. בספר שהוא לצערי רחוק מספרות אין עלילה, יותר מזה לולא מי שכתבה אותו היתה תמר גלבץ, בכנות אני בספק אם הוא היה יוצא לאור. ההרגשה שלי כקורא היתה שתמר הקליטה את עצמה לאורך התקופה האחרונה שלה בדיקטפו”

“דווקא ההתחלה מייצרת איזו ציפייה. התחברתי לסיפור, לתחושות, לתסכולים, ובכל זאת בשלב מסוים חשתי שהסיפור מדשדש במקום, לא מתקדם, לא לוקח אותי קדימה או לעומק או לאן שלא יהיה, רק שייקח! בשלב די מוקדם הכתיבה והסגנון הופכים מַלְאים ומייגעים, מהר מאד הבנתי שאם אני לא רצה בכל רגע פנוי לספר כדי להמשיך כנראה שאני לא נהנית מספיק... לא יודעת למה - המשכתי עד הסוף. לפעמים פשוט לא נעים לי לעזוב באמצע. ומכיוון ש”

“קניתי את הספר בגלל העטיפה וזה לא שלא ידעתי מראש שאסור לעשות דברים כאלה, אבל הגרפיקה הבטיחה ואני נורא רציתי להאמין. מדובר בספר ללא עלילה, עם צורת כתיבה ייחודית שמשחקת במילים ובמשפטים לפי חוקים משלה, זה מסקרן בהתחלה אבל הופך לטרחני עד משעמם ככל שהספר מתארך. על השליש האחרון כבר עברתי בדילוגים (לא מסוגלת באמת לעזוב ספר באמצע, בעיה שלי...).”