על החיים והמוות (ב)
בקשתי לקרוא בספרה של תמר גלבץ, האחרון, כהמשך לספר של דלפין הורווילר, לחיות עם המתים שלנו מסות לשם נחמה, העוסק בנושא המוות. בעוד שהורווילר, כרבה, היא מלווה רוחנית, המלווה את הנוטים למות, ובני משפחתם , הרי שתמר גלבץ, מבטאת גישה שונה לחלוטין, את ההולכת למות בעצמה, המתמודדת ללא אמונה דתית, וללא ליווי רוחני, בבדידות איומה החושפת אמת עירומה, חפה מכל העמדת פנים, את האדם המנסה להתייצב מול מותו הכרוך, ברחמים עצמיים, בכאב ופחד. מולם מציבה תמר, אומץ לב נדיר ומכמיר.
תמר, מעמידה פתיח נפלא לספרה, בו היא עומדת לספר על עצמה בכנות חשופה, על האישה שאהבה יותר מידי, והאישה שחלתה יותר מידי. שני סיפורים שהופכים על ידה לסיפור אחד, המכיל למעשה את המתח הקיים בקיום האנושי, בין הרצון לאהוב ולהיות נאהבים, תחושות המבטאות השתוקקות לחיים, לבין מציאות החולי והמחשבות על המוות. האומנם אפשרי לחיות עם שני הכוחות הכל כך מנוגדים?
בפרולוג, קצר מספרת תמר, על האקס שלה, ממנו היא נפרדה, לחיים של אישה שמחפשת אהבות, בברים בתל אביב, או ברשתות החברתיות, בשפה וגינונים שממש נראו לי לקוחים מכוכב אחר, כמו הביטוי," באד קוד מהביל," שגרמו לי רתיעה, ואז הבנתי, שתמר חושפת את שלל מסכותיה, הלשוניות, העוקצניות, ובהמשך יהיו אלה בגדיה, כמו מכניסי הג'ינס "דפוק אותי" ששמשו אותה לפיתוי, והופכת לאדם מרוכך יותר בהבעותיה, ואולי גם ברגשותיה.
היא פגשה אותו, במסיבת סילבסטר, אליה הם הגיעו מבלי להכיר את משתתפי האירוע. יחסים שהתפתחו, בין הטיפולים, ברגע שנראה כמו הפוגה. הוא התנחל אצלה בבית עם שקיותיו, התאהבות ללא מחויבות. מה שנראה כסידור נוח עבורו, ועבורה קרש הצלה לאהבה בצילה של המחלה. אנחנו באינטואיציה שלנו תופסים את חוסר הייתכנות, אבל תמר הנואשת לאהבה, מספרת לעצמה את הסיפור שלה, שעוד רגע יתפוצץ בפניה.
היחסים שסופם ידוע מראש, גוועים. הוא לא ציפה להיות, בן זוג לאישה גוססת, או כפי שהיא כינתה אותו, אהוב המוות. את יחסיהם תמר הגדירה: " כמה שהיינו כלום, ככה אהבנו."
איך אדם מכין את עצמו לקראת מותו? תמר, אמרת זאת במילים נוקבות:" אז ביקרתי בהלוויה שלי היום." אמירה המבוססת על רשמיה מטפולי הקרנות והתחושות שהן גורמות לה, " והיה ממש לא רע. והיה די רע. והיה ממש רע." ויש גם התייחסות לדברים שתמר, לא הספיקה למצות עד תום בחייה, כמו לשכב עם כל הבחורים, שחשבה שיכולה הייתה לשכב איתם בחייה. גישה המקצינה את תפיסת החיים, המבקשת לבטא תשוקות וחטאים לעתים במקומות הכי אפלים, מה שעוזר לה, לא להצטער על חיים שלא פעם היו מעט פרועים וסוערים.
מה מותיר אדם אחריו, מסכמת תמר לעצמה, את מאזן חייה, ומגיע למסקנות די עגומות, ליחסי הקונפליקט הלא פתורים, עם אימה, שתמיד ניסתה לגונן עליה, באמצעות מאכלים טעמים שגרמו לה להיראות מעוט מלאה – דובית על פי עדותה. לאחר שיצאה מהבית, היא אימצה הפרעות אכילה, וכחלק מהן הקאות לאחר ארוחות, שגרמו לה תמיד להיראות חטובה ונחשקת, עם שער הקרה השחור שלה. כעת מה נותר ממנה, גוף מעונה ורופס, קרקפת קירחת ופות ערום, המבטאים עלבון צורב, ובגדים שמהוויים עדות למעלליה, כמו שמלת כלולותיה השחורה, שנבחרה כבחירה פרובוקטיבית, המתוארת בציור כריכת הספר.
אז למה, האחרון של תמר גלבץ, הוא ספר טוב וסוחף, משום שיש בו אמת גדולה וחשופה, המבטאת את כוחם של החיים גם ברגעי שפל, את הרצון לחיות ולהיות נאהבת ואוהבת, למרות שהסיכוי לכך הוא ממש דפוק. את החיים אנחנו לרוב לוקחים כמובן מאליו, או שתמיד יש לנו טרוניות לגביהם, על כל מחדליהם ואכזבתנו מהם. התרופה במקרה הזה, היא לקרוא ספר כמו זה של תמר, המתאר את החיים מתוך החולי והמצוקה, מהבדידות הנואשת, כפי שתמר כותבת בהאחרון, מה שלבטח יגרום לעצמנו לאמר כל יום מחדש, תודה על מה שנותר, וגם לאסוף כוחות מחדש, ולבקש לעצמנו למצות את עצמתם של החיים עכשיו.
