ביקורת ספרותית על האחרון מאת תמר גלבץ

---

אני לא יודע למה לקרוא לספר בשם בנאלי כלכך "האחרון" ולא לקרוא לו פשוט - "הגסיסה" שהיה לדעתי יותר קולע. הבנתי מתוך ראיון על הספר, ששמעתי ברדיו, שזה היה אחד השמות שתמר השאירה אחריה לבחירת העורך, אלי הירש.

בספר שהוא לצערי רחוק מספרות אין עלילה, יותר מזה לולא מי שכתבה אותו היתה תמר גלבץ, בכנות אני בספק אם הוא היה יוצא לאור. ההרגשה שלי כקורא היתה שתמר הקליטה את עצמה לאורך התקופה האחרונה שלה בדיקטפון ואחת לכמה זמן העלתה את הדברים על הכתב.

את הספר הזה אם תבחרו לקרוא זה לא בכדי להינות רחמנא ליצלן מדברים שתמר החליטה לשתף, כי היא משתפת את כל מה שעבר עליה מטיפולי הכימו ועד למכות החשמל שעברה או שהיתה לה תחושה מרוב הרגשה של עירפול חושים שהיא עברה.

יהיו שיאמרו שהספר הזה הוא בין הפעמים הבודדות בהן הקוראים נלקחים לשדה הקרב על החיים לא דרך הדמיון אלא במציאות עצמה, ואני אם כך, עם כל הכבוד מעדיף את מה שיורם קניוק זכרונו לברכה כתב ב-"על החיים ועל המוות", מבחינת העיסוק בנושאים האלה תוך ההישארות במשהו שעדיין אפשר לקרוא לו ספרות.

הציור בעטיפה הקדמית של הספר הוא "הנשל" שתמר השאירה אחריה ועליו היא כותבת בחלק האחרון של הספר. זה חלילה לא שלא כואב לי על הדרך שתמר עברה, במובן מסויים אפילו בסגירת הספר היו חסרות לי כמה מילים, כמו X זמן אחרי שהדברים נכתבו תמר גלבץ הלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך לעולם ועד.

תעשו חושבים טוב עם עצמכם אם אתם רוצים לקרוא את הספר הזה, כי הוא ישאיר לכם מועקה. תמר מזכירה בין השאר תוך כדי את הטעמים שלה בתרבות ולכן אני בוחר לסיים באיזכור אחד משיריו של ליאונרד כהן זכרונו לברכה, If you want it darker. שיר באותה אווירה של הספר.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על האחרון