אז ככה,

כשאנחנו קוראים יצירת מופת, לא תמיד זה כרוך בקריאה סוחפת, או בצפייה לבאות, ולא תמיד התחושה היא שממש אי אפשר להניח לספר. בדרך כלל יצירת מופת נקראת בכובד ראש. בקצב שונה. כל משפט בה דורש עיבוד והכלה, ולא כך עם ספרים מהסוג האחר. ספרים שמספרים סיפור-סוחף כובש מסתורי, שיש בו קורטוב של מתח. והכותר הזה הוא מן הסוג האחר. ספר שכתוב טוב, על ידי סופרת שבהחלט יודעת לספר סיפור. כזה שמשתף אותנו בעולם ל

נניח שהייתי רוצה להרים סדנת כתיבה "אחרת" (קחו את זה בערבון מוגבל. אין לי מושג איך נראית סדנת כתיבה "רגילה") הייתי פורשת לפני המשתתפים כמה פרטים שאינם מוכרים להם מחיי היומיום, ומבקשת שיכתבו עליהם סיפור. למשל - אמסטרדם של המאה ה 17, דת קאלויניסטית חמורה, המסחר הוא האלוהים הרשמי, הכסף הוא כלי הקודש. האזרחים מדורגים על פי עושרם בסדר יורד. נשים, כמובן, אינן נחשבות אלא כמי שיביאו צאצאים שימשיכו את מסורת

כתבתי כאן כבר לא מעט על הקשיים שיש לי בספריה. נראה שאולי מיציתי אותה כבר, או לפחות את הספרים הטובים שבה. או לכל הפחות את הספרים הלא-מוזמנים שבה, וכך נוצרה לי מחרוזת של ספרים בינוניים שקראתי, מה שגורם לי לחפור בספריות של קרובים ומכרים ולשנורר ספרים מכל הבא ליד. עד שתימצא תשובה, או עד שאני אחליט לעבור דירה, אני חוששת שיהיו הרבה סקירות בינוניות על ספרים בינוניים, ועם הקוראים הסליחה.

נלה אורטמן חושבת

ממליצה בכל פה לקוראים שנהנים מספר בעל רקע היסטורי.
קראתי חלק מהביקורות שהופיעו בעיתונות המקומית. מבקרי ספרים חלוקים בדעתם בנוגע ל"מיניאטורות". חלקם טוען שהספר משעמם וחלקם מהלל ומשבח את הספר. בין המשבחים - הביקורת בניו יורק טיימס שהכתירה את הספר ב"הצלחה בינלאומית" והציבה אותו ברשימת המכר שלו. וזה אומר הרבה.
יש הסבורים, ואני ביניהם, שרקע היסטורי מדוייק, על פרטי פרטיו, שהסופר טורח ללקט ולשבץ בספר י

ספרה של <mark>ג'סי ברטון</mark> המיניאטורות, היה מוצלח יותר. אבל המוזה הרשים אותי משתי סיבות: סגנון הכתיבה והשליטה בשפה. היא יודעת לכתוב והתרגום מעולה. סיבה נוספת לכך שנהניתי מהספר הוא המתח שמושך את הקורא עד לעמוד האחרון. גם אחרי שסיימתי חיפשתי בגוגל עדות לקיומו של הציור המככב בספר, עדות לקיומו של הצייר שהתפרסם עקב ציוריו והקשר בינו לבין בתו של סוחר האומנות האוסטרי, אותם הכיר בעקבות החלטתם של הזוג והבת להתגורר

המוזה / <mark>ג'סי ברטון</mark>

ספר מעניין, על אמנות, תשוקות, שאיפות ואהבות אסורות. נהניתי מהקריאה, ממליצה בחום!
הסיפור מתמקד בשתי נשים ומתרחש בשני צירי זמן שונים. במהלך הסיפור מתגלה הקשר בין שני הסיפורים ולמרות שהקשר ידוע כבר די בהתחלה, הסןף מפתיע ומרגש.

1967: אודל בסטיין מגיעה מטרינידד לספרד. היא מתקבלת לעבודה במכון סקלטון לאמנות.. בחור צעיר, לורי, מגיע למכון ובידיו ציור שחתום עליו הצייר המוכשר, איסאק

אני אוהבת חפצים קטנטנים. בילדותי הייתה לי מערכת של כלים פיצפונים להגשת קפה. אמנם אני קיבלתי אותם במתנה, כבר לא זוכרת מי נתן, אבל הם היו יקרי ערך ומיד הושמו במזנון בסלון יחד עם כלי הפורצלן, כלי הכסף והבדולח. ולי אסור היה לשחק בהם אלא לראותם בלבד דרך הזכוכית המבריקה של המזנון, שגם עליה אסור היה להניח כפות ידיים ולהשאיר טביעות אצבעות שמנוניות. "בספר "נוריקו סן הילדה מיפן" מאפשרים לנוריקו להוציא את מע

ספר מקסים. אמסטרדם, סתיו 1686, נלה אורטמן בת השמונה-עשרה מתדפקת על דלתו של אחד הבתים המפוארים
באמסטרדם, היא נערה כפרית ענייה שנישאה זה עתה לסוחר הנודע יוהנס בראנדט בן שלושים ותשע והגיעה לביתו
כדי להתחיל בחיים חדשים כרעייתו. בבית היא פוגשת את אחותו של יוהנס, מרין, את המשרתת קורנליה והמשרת אוטו.
הבית אפוף סודות ומסתורין. יוהנס מעניק לרעייתו בית בובות בגודל ארון, שהוא העתק מדויק של ביתם וממליץ
לה