עניין שיש לחקור הוא – כיצד ספר גורם לאנשים לבכות. אמת היא שאף פעם לא בכיתי מספר, אבל המחנק המתלווה לבכי לפת אותי רק בכמה פעמים ספורות, כולן זכורות לי היטב. כשאני משווה ביניהן המסקנה נדמית לי בנאלית – בכל פעם כזו שהטקסט הכתוב הביא אותי לכמעט-בכי הייתה נגיעה למוות. אם כך, זה כל מה שצריך לעשות כדי לרגש את הקוראים, להרוג מישהו? אני מעלה את העניין הזה לא מפני שאני מחפש ספונסרים למחקר בנושא, אלא מפני שרק עכשו הבנתי שהמחנק שבא אצלי בסוף 'שתי כפות ידיים ומלה' לא היה תוצאה של מניפולציה רגשית כזאת או אחרת, אלא תוצאה של דבר מה גדול יותר, אינטימי יותר.

'שתי כפות ידיים ומילה' מורכב מנובלה אחת ושלושה סיפורים קצרים:
בנובלה, 'יוליק', מסופר על כמה ימים מחייו של יוליק, על רקע כפר סבא של שנות הארבעים. יוליק הוא ילד מופנם המודע היטב לסביבתו. אמו עקרת בית רטוב הזמן ולפעמים מורטת תרנגולות בשוק. לאביו יש פרדה והוא מסתובב כל היום בין עבודה לעבודה, איש של ידיים.
הכתיבה של קורן (הבאה לביטויה המלא ביותר בנובלה הפותחת) היא סוגה בפני עצמה, ולדעתי יש לקחת אותה בחשבון לפני קריאת הספר. על הכריכה האחורית תיארו אותה בדיוק רב: "דרכו הסיפורית של קורן מתנהלת בהַראָיָה קיצונית, תוך השתהות העין על פרטים ברזולוציה גבוהה. לשווא נחפש בסיפור הכללות, אמירות בנושאים נפשיים-רגשיים, או הצבעה גלויה על עלילה חובקת כל. את התהליך הרגשי המתחולל ביוליק ומגיע לבשלותו בסיום מראה קורן רק באמצעות הפרטים המוחשיים שמעסיקים את גיבורו".
בדיוק כך. בתחילה נבהלתי מן התיאור המתמשך שאין בו ולו דיבוב מחשבה אחד. הכל כמו נמסר מתוך מצלמה. אלא שבהמשך החוויה הפכה חיונית להפליא. גם מבלי שיאמר לי ידעתי בדיוק מה מרגיש יוליק ומה מרגישים הוריו, וגם כשלא ידעתי – היה בזה מהיופי הבלתי מדובב של החיים האמתיים. מעבר לזה – השיטוטים של יוליק ברחבי המושבה הזכירו לי אחרי צהריים נשכחים מילדותי (מי היה מאמין, רק בן 23 ושכח את ילדותו) וההשפעה הייתה כה עזה שאחרי סיום הקריאה (הסיום בקלות נכנס אל טופ-100 הסופים, לאוהבי הרשימות) עשיתי הפסקה של שבוע עד המעבר לסיפורים הבאים.

ואז, קראתי אותם. ומה תגידו? המעשה הספרותי של 'יוליק' הפך מסיפור לסיפור רודף יותר, צורב יותר, אינטימי יותר. הרי ב-'הרים כחולים, כמו ים', כפר סבא כבר נמצאת ככל הנראה בשנות החמישים ובכל זאת, יוליק מופיע בה קטן יותר. ב-'שעה ביום', יוליק כבר נפרד מאיתנו והגיבור מפנה את מחסן ביתו, שעה ביום, ונזכר בילדותו הישנה באותה כפר סבא יוליקית. ופתאום נדמה שלישעיהו היה רעיון, חזון, והוא כתב אותו פעם אחת וניגש אליו מזווית אחרת, ואחר כך שוב ניסה מזווית חדשה. ואז מגיע הסיפור השלישי, 'שתי כפות ידיים ומילה', האוטוביוגרפי במוצהר – ומחבר את כל קצוות החשיבה. ולכן המחנק. כי הנה מופיע מוות שקשור אליי, שקשור אל כולנו, אל כל מי שהייתה לו ילדות ויש לו הורים והוא גדל ודבר מה אבד בדרך. עוד לא נתקלתי במחנק טורד מנוחה שכזה. מחנק שנדמה שנגנב ממני והוחזר. אישי.

אה, 1: יש הוראות שימוש: לקרוא לאט.
אה, 2: העטיפה יפהפייה, לא?