"דורון ברנר הוא עיתונאי צעיר שחש את עצמו. הושיבו אותו בחדר מכונות צילום חם ומחניק (עצם העובדה שקיבלו אותו בכלל לעבודה...), והוא מגיע מתי שבא לו והולך מתי שבא לו, ממציא כתבות דמיונות על נושאים שלא בתחום אחריותו (כמו פלילים, למשל) ובאמת לא ברור איך לא מפטרים אותו אחרי כמה ימים כאלה. אבל אז אין סיפור. דורון מאוהב באיה, בחורה לא יציבה בעלת חולשה לגברים נשואים שיכולים להיות אבא שלה (טיפוס מוכר). איה הזאתי מעורבת בעל כורחה בהתאבדות סלאש רצח של האיש המת שזרוק במלון. דורון כמובן דוחף את האף שלו לעניין, ומתחילה סבטוחה של כתבות, מכתבים אנונימיים, שיחות טלפון מוזרות בקולות שונים. סיפור הזוי על גבול המטורלל. "

"3*. שמורת אינדיאנים בצפון דקוטה. אם לא היו מספרים את זה היה אפשר לחשוב שמדובר באיזו עיירה דרומית בארצנו הקטנה, מעין דימונה כזאת או ירוחם. אין כסף, יש ריבים. אין עבודה, יש סודות מתקופת האנטיוכוס. פתאום מתגלים כל מיני אחים למחיצה, ואבות שלא ידעו על קיומם. נשים יפות ואומללות קופאות למוות, גברים שהיו יפים פעם מאבדים את זיכרונם ואת שפיותם. נשים שסובבו את הגברים האלה על האצבע הקטנה וגרמו להם לבגוד בנשים חוקיות, פתאום הופכות לחברות נפש של אותן נשים חוקיות. וכך זה ממשיך – סיפורי פרוורים שתמיד יש בהם חוסר צדק ותחושת רדיפה, התמרמרות על גורלות מרים ועל הממשלה. הסופרת בעצמה היא אינדיאנית שבטית והיא מנסה לספר את סיפורם של בני מינה. לפעמים היא מצליחה לגעת ולרגש, לרוב – לא. "

"4*. יאיר רחלי מסתכל לזיקנה ישר בעיניים, משחק איתה 'מי ימצמץ ראשון'. הסיפורים מתובלים בכל טוב: זקנים נרגנים, מתקוטטים ומשלימים, מקטרים ומתפשרים, והכל עם הרבה הומור שחור וביקורת עצמית. סיפורים אחדים הם פנטזיה פרועה של פנסיונר, למשל הסיפור 'הקמטים שהעלו את הרייטינג' – כשמו כך הוא. המספר מגיע לאולפן להקריא סיפור פרי עטו, ואז...מהפך. או 'ראש אגף החורים והסדקים', פקיד בן 63 שפתאום מתעורר בו מרץ בלתי נלאה, פרץ עשייה של ממש. אולי זה באמת קורה, או שהוא רק חולם בהקיץ. כך או אחרת – הסיפור נשמע כמו שירת הברבור, מר-מתוק, משלים עם גורלו ומתמרד במקביל, מעמיד שתי דמויות על הבמה: דמותו של המספר בעיניי הסביבה ודמותו שלו בעיניי עצמו, ושתי הדמויות מתחרות ביניהן בקרב על הבכורה, כאשר בין לבין צצה גם דמות שלישית: 'האני בגלגול הבא', או 'מה הייתי יכול להיות אם...' סיפורים מעניינים ושונים. הפתעה אמיתית. "

"4*. 27 שנים יוצא בנדיקט להרים המושלגים בשיא החורף לאסוף כבשים תועות ולהחזיר אותן לבעליהן. כבר לא צעיר האיש אבל נחוש בקדושת משימתו. לא יכול לאפשר ליצורים האומללים לקפוא למוות ברוח המקפיאה אי שם בשממה. לא מספיק שהמשימה שלו קשה ביותר – הוא גם מאלץ עצמו לעזור לאיכרים שמתעלקים עליו ברגע האחרון, והמאמץ מאריך את המסע ברמה שכמעט מביאה למותו. מה גורם לאדם להקדיש עצמו כל שנה להצלת חיות של אחרים? האם הבדידות היא התולדה של אופיו שמתחשב מדי בשכניו, או אולי רצונו להיות לבדו מול הטבע הפראי הוא זה שגורם לו להישאר לבד? לכאורה סיפור פשוט המשובץ במוטיבים נוצריים קלאסיים אבל יש בו יותר מזה, ובעיקר - הרבה אהבה."

"3*. זה סתם ברקלי, לא הברקלי ההוא שידע לכתוב מתח כמו שמתח צריך להיות, כזה של "טוב מראה עיניים" או "אל תפנה את מבטך". סיפור בנאלי על ג'ק (שם מקורי שכזה), לא בדיוק מצליחן, כתב שני ספרים די זניחים ומנסה את מזלו בשלישי, רק שבינתיים צריך גם לאכול. ג'ק מחפש עבודה וגם זה לא הולך לו. ואז פתאום משום מקום... הכל שקוף כזה, לא מתוחכם. אבא של ג'ק עזב את הבית כי הסתבך עם הבוס אחרי שעשה כמה מעשים שהשתיקה יפה לכם. אבאל'ה נכנס לתוכנית להגנת עדים. הילד נכנס לבלבלות וחרדות נטישה. ואז, כמו בסרטים, כשמופיעה כותרת "20 שנה אחרי". מי הטובים? מי הרעים? מי יציל את מי? ספר די סתמי. "

"4*. כפר פולני קטן ומוזנח בשם יאדוביה (במשמעותה הרחבה של המילה – כל דבר שקשור לרעל / רעיל / רעלת וכו'), וסביב הכפר יער פראי ועתיק שזוכר הכל. בבסיס העלילה – רצח של טומק, בחור עצלן שמחפש דרכים (לא בדיוק חוקיות) לברוח מגורלו המר המיועד לו: להיות חקלאי עני מרוד כמו אביו ולהיתקע במקום מתפורר ונידח כל חייו. חברו לֶשֶּׂק מתחיל לחקור את התעלומה, שאף היא, כמו הרצח עצמו, רק תירוץ לשטוח היסטוריה קרובה ורחוקה של הכפר ומעבר לו. הספר כתוב נפלא ומצליח לשרטט דיוקן עשיר ומלא דקויות של אוכלוסיית הכפר, הטבע, השדות והיערות, הגבעות, הבורות ועוד. בדרך כלל, זה פחות הקטע שלי אבל כאן מדובר בכתיבה מאוד אותנטית וציורית, וזה מוזר ומשונה במיוחד לנוכח העובדה שהסופר היה עיתונאי של 'לוס אנג'לס טיימס' בשליחות של 5 שנים בלבד בפולין. נדמה לי שלא כל סופר פולני היה מסוגל לתאר בצורה כל-כך עמוקה את תושבי המקום והסביבה, ואולי דווקא בזכות המבט הזר (וכמובן, כישרון כתיבה) זה מרגיש לגמרי "חי". שתי רצועות זמן נמתחות ומתחלפות ביניהן במהלך הסיפור: האיוולת והאנרכיה של המשטר המתפורר (שנות ה- 90 של המאה ה- 20), המושחתים שמנסים להיאחז בקרנות המזבח והפוליטיזציה של מוסדות הדת; לעומת ההיסטוריה הרחוקה והמודחקת – שנות המלחמה וגורלם של יהודי הכפר. בסוף, היער זוכר הכל. "

"4*. זה בהחלט מופע. מופע של איש אחד. לא בטוחה לגבי הבובות כי התסריט בנוי בתבנית של רוצח סדרתי קלאסי שמושך את חוקריו לכיוון הרצוי, והוא כמובן יודע הרבה יותר ועושה מניפולציה מושכלת ושקלול הסיכון להיתפס מול הסיכוי לגרום לחוקרים לעשות מה שהוא מעוניין שיעשו. ה"בובה" הראשית היא חוקר מושהה שמוחזר לתפקיד בבהילות (האיתות הראשון של הרוצח) והוא כמובן לא ממושמע ועושה מה בראש שלו, על הרקע הזה יש יותר מדי ענייני 'אני אראה לך מי הבוס', וזה די מעיק אבל ככה זה בספרי מתח מודרניים, אם לא מדברים על ביורוקרטיה, היררכיה ודיפלומטיה – אין נפח לספר. הייתי שמחה יותר אם החוקר המרדן היה פותר את התעלומה הסבוכה בעזרת מוחו האנליטי בלבד אבל זאת 'מחלה' נוספת של מותחנים – חייבים להתחכם עם טכנולוגיות, ועדיף להוסיף לטכנולוגיות איזה גיק מחשבים. וכך קיבלנו את טילי (קיצור של מתילדה), בחורה על הרצף של כמה דברים ברצף, גאון בתחומה אבל בעלת תפקוד של ילדה בת 5 ברמה החברתית ובכלל. אז יש לנו את וושינגטון פו, החוקר שלא שם על אף אחד, ויש לנו את טילי המאותגרת – צמד חמד שדוהר כמו פיל בחנות חרסינה, בקדמת הבמה של המופע. וברור שהם מפצחים את הרציחות כנגד כל הסיכויים, כולם בהלם, יש זמן פציעות וקריצה לספר המשך. בסיכומו, נחמד וחביב. "

"4*. מיסיס הוקינס היא ביג מאמא כזאת, שופעת מכל הכיוונים – גם בגוף וגם בנפש. היא אוזן קשבת ומחלקת עצות, דואגת לשכנים ולכל האחרים חוץ מעצמה. היא אלמנת מלחמה שלא מתעניינת בגברים, וגם הם רואים בה דודה חביבה חסרת גיל וצורה למרות שהיא עדיין רק בת 28. סיפורי מיסיס הוקינס הולכים רוורס לשנות ה- 50 בלונדון המתאוששת אחרי המלחמה, ולמיקרו-קוסמוס של בניין פרטי שהוסב ליחידות דיור. אז יש לנו 'דירה להשכיר' בנוסח אנגלי, עם הרבה תה ורכילויות, מסדרון משותף וחלונות המשקיפים לבניינים אחרים שגם שם לא חסר 'חומר בעירה' לשטוף עיניים ולחדד אוזניים. השכנים כולם נאים בעיני מיסיס הוקינס, אם בזוגות או ביחידים, וכמובן שלכל אחד ואחת היא מוצאת גישה ואפילו מנסה לחקור איזו פרשת סחיטה סטייל כריסטי שבסופה יש התאבדות. לא נעים. במקביל, יש הרבה דיבורים על מאחורי הקלעים של הוצאות ספרים (כי מיסיס שלנו היא עורכת בהוצאת ספרים בזמן שהיא לא מנגבת את הדמעות של השכנים והמכרים), ויש גם עצות לסופרים. והנה אחת כזאת: "אתה כותב מכתב לחבר...וזהו חבר יקר וקרוב שקיים במציאות – או, מוטב, זהו חבר שהמצאת והוא אינו מניח לך, כמו דיבוק. כְּתוב אליו באופן פרטי, לא ציבורי: ללא חששות והיסוסים, עד לסוף המכתב, כאילו המכתב לעולם לא יתפרסם, כך שחברך הטוב יקרא בו שוב ושוב, ואחר-כך ירצה עוד מכתבים קסומים ממך. וזכור, אתה אינך כותב על הקשר שבינך לבין חברך – את זה אתה מקבל כמובן מאליו, אך אתה חולק עמו חוויה שלדעתך רק הוא ייהנה לקוראה. וכך, מה שיש לך לומר יובע בצורה הרבה יותר ספונטנית וכנה משיעלה בידך לעשות זאת אם תכוון את דבריך לציבור קוראים גדול...כתוב להם דברים שיעוררו חיוך או בכי, או כל מה שתרצה, ובלבד שהסיפור יהיה מעניין לקריאה. וזכור שלא לחשוב על קהל הקוראים – זה יטה אותך מהדרך, יחסל את מקור ההשראה." // וזאת העצה שלפיה גב' ספארק כתבה את סיפורה – סוג של העלאת זיכרונות מפעם, 'כשהייתי צעירה, שמנה ונאיבית', שהיא מספרת לחברה וותיקה או לחוג בית, בלי יותר מדי מחשבה מה יקרה עם הסיפור הזה ומי יקרא אותו. והתוצאה נחמדה למדי. "

"3*. האחיין ההולל של בעל קונצרן על ערש דווי מואשם ברצח. לזקן אין יורשים פרט ממנו ומדודו הלפלף שהתחתן עם פרגית סכסכנית ובוגדנית. הפרשה מסתבכת במהירות, והרעיון המרכזי לא רע גם אם לא מקורי. לעומת זאת, הביצוע...הכתיבה של גרדנר עצית ויבשושית, ואפילו פרי מייסון המהולל והקשוח לא מצליח להרים את המתח מהרצפה. "

"4*. זה מתחיל כאהבה אסורה בין אנה הגרמניה למקס היהודי, "הדוקטור הטוב" הגמלוני שמבוגר ממנה בשנים רבות. זאת אהבה מוזרה וגמלונית בעצמה – ואם לדקדק באמינות בנושא שאין בו שום היגיון – גם לא אמינה. היא צצה משום מקום כמו עץ שגדל בין לילה, יותר מכל דבר אחר זה מרגיש כמפלט של נערה צעירה מחיים מפרכים ועצובים, ולא רגש אמיתי שמתפתח בין גבר לאישה ומצמיח יחסי קרבה וחיבור רגשי. כך או אחרת, התוצר הוא טרודי. ילדה שנוצרה בחלל צר וחשוך מתחת למדרגות מצד ימין לארון 'חג המולד' המוסתר מאחורי דלת סודית בקומה העליונה המאובקת של בית משפחת הֵר גרהרד ברנדט, הלוא הוא עורך-דין אלמן ורודן, אביה של אנה שהפך אותה לשפחה צייתנית העובדת סביב השעון כמו סינדרלה כדי לספק את כל צרכיו וגחמותיו של הנאצי הזקן. אחרי ש"הדוקטור הטוב" נשלח לבוכנוואלד שנמצא במרחק יריקה מהבית, ממש בפאתי העיירה (כמה נוח), הסיפור מתחיל להסתבך - למרות שיש מוצא אחר, הגיוני הרבה יותר, שהיה משנה את גורלה של אנה לטובה אבל אין בספר הזה הגיון, כאמור. וכך נפתח הפרק הזוועתי של אישה אומללה בת 20, תינוקת "תערובת" ובעלת המאפייה בשם מתילדה, או פראו מתילדה שטאודט, או שמֵּיינֶי – כינוי שהדביקו לה קציני האס-אס אוהבי הבריות. הפעילות המחתרתית של מתילדה גם צומחת מתוך הדפים של הספר יש מאין, בלי שום השתלשלות של התפתחות כאילו שזה המצב הטבעי של הדברים שנשים גרמניות, ובפרט אלמנות שמנות ומזדקנות, חשות לעזור ליהודים הנרדפים – סוג של תכונה מולדת, ערבות הדדית ואות לשכנות טובה, מחאה שקטה בחסות עסק חיוני בשעת מלחמה. במקביל להישרדות של אנה, עדיין בתפקיד שפחה שממשיכה לעבוד בפרך אצל מתילדה, לגדל ילדה פעלתנית ומרדנית ולהיות פילגש של האוברשטורמפיהרר (כי הוא יודע מה עשתה "בקיץ האחרון", ואם לא אז...), יש סיפור של אנה/טרודי חמישים שנה אחרי: האם השותקת והבת המוטרדת והמנותקת. //"אנה גזרה על עצמה את עול השתיקה. החלטתה היא שלא לדבר על הדברים שעשתה, אם מאומץ לב ואם מסיבות אחרות. למעשה זו זכות השמורה לה כגיבורה. ובעצם, השאלה אם היא גיבורה או לא חסרת חשיבות. לכל אדם שמורה הבחירה הזו בנוגע לחיים עם העבר, הכבוד הזה, הזכות שאין להפרה." // השתיקה הטוטאלית הזאת של אנה היא הדבר המקומם ביותר, ובטח כשהוא מגיע באצטלה של "זכות שאין להפרה". מה עם הזכות של הבת לדעת את האמת? לפחות קמצוץ קטן אבל קריטי של האמת – היא לא צאצאית של קצין נאצי סדיסט. בדמה לא זורמים גנים של רוצח בדם קר. הבסיס של כל הפירמידה שנבנתה כאן – האם הורסת את חייה כדי להציל את בתה - נשמט בקול מחריש אוזניים אם חושבים על המשמעות של השתיקות האלה ומה הן עשו לעיצוב אישיותה של טרודי ולכל מהלך חייה ובחירותיה. ויש עוד הסתייגויות כאלה ואחרות אבל למרות הכל, ובאופן פרדוקסלי משהו, אהבתי את הספר. הוא כתוב מצוין, התחקיר נראה יסודי ולא נדחף לגרון, יש לא מעט רגעים שחונקים עד דמעות, לרוב הסצנות הקשות מהמחנה אך גם הפחד המצמית של אנה, שמנסה בכוחותיה הדלים לְרַצּוֹת את המפלצת, מתואר בצורה משכנעת גם אם לא מזדהים עם אישיותה ועם מעשיה. "

"3*. סיפורי הרפתקאות של פִּפּוֹנִי הקומוניסט, דון קאמילו הכומר ואלוהים בתוך מגשר, קאוצ'ר ויועץ התנהגותי. השניים הראשונים מתקוטטים כמו ילדים בגן, אחד מדליק את השני, ההוא מחזיר לו בריבוע, אלוהים מתערב ומחלק עצות, טפיחות על השכם, נזיפות, ברכות, ולפעמים לא אומר כלום – שזאת אמירה בפני עצמה וממנה התלמיד מסיק את מסקנותיו בהתאם. הסיפורים חביבים, הפוליטיקה של שני העולמות שאפיינו את איטליה בזמנים ההם מלאה בנפטלין, ההומור משעשע לפרקים אבל בגדול אפשר להכליל ולסכם את רוח הספר בכך שאם קראת סיפור אחד-שניים – קראת את כולם, ואולי זה לא הוגן כי לא קראתי את כולם אבל זאת בדיוק הסיבה שלא קראתי את כולם. "

"3*. אולי יש כאן מסרים עמוקים המקשרים בין מלחמות, מוות, פוסט-טראומה ומין אבל אני לא מצאתי אותם. מבחינתי, היו יותר מדי התנהגויות מוזרות ויחסים דו-מיניים שכאילו הולבשו על רקע מלחמת העולם הראשונה. התכנים שקשורים למלחמה עצמה דווקא מעניינים והכתיבה טובה - רק שזה לא מספיק. "

"4*. פולה פוקס נולדה בשנת 1923 לזוג הורים צעירים וחולמניים שלא התחשק להם להיות הורים. קורה, לא בכוח. קרובי המשפחה של האם (ממוצא ספרדי) לא קיבלו את מסירתה של התינוקת לאימוץ, והעבירו אותה לדוד אלווד, והוא דווקא אחיו של האב – כומר עני שהתאמץ מעל ומעבר עבור הפעוטה אך לא היה לו כלום חוץ מאהבה של גבר בודד ומתבודד. אבל העוני והאומללות היו כאין וכאפס לעומת מה שהגיע כמה שנים לאחר מכן: הזוג הבוהמי העולל פתאום החליט להשתעשע בגידול הילדה – קטנה, בלונדינית וחמודה - והתחיל לטרטר אותה מכאן לשם ומשם לכאן כמו ארגז מסע כבד ולא נוח שקשה לסחוב וחבל לזרוק. הבלבול של הילדה הקטנה הפך להתעללות נפשית של ממש כאשר בגרה והחלה להבין מה נאמר, איך מביטה בה האם המלכותית המאוהבת בעצמה ואלו מאבקים מתנהלים בין שני ה"הורים" בהקשר שלה. סיפור עצוב ולא קל, מורכב מזיכרונות של פולה לאורך חייה, לעתים לא ברצף כרונולוגי, במקטעים של אסוציאציות שלה לדמויות משמעותיות ואחרות, או למקומות מסוימים שביקרה בהם בתור ילדה וחזרה כמבוגרת. מסע חיים מיוחד ומאתגר של אישה אשר ניצחה את גורלה. "

"5*. מערך טריקים בטעם של פעם של חבורת נוכלים מקצועיים שמנסים ללכוד מפיונר רם-דרג ולהטמין לו פח בהימורי סוסים מזויפים. התוכנית המתוחכמת ורבת-משתתפים נולדה לאחר שוד רחוב של כמה כייסים שנפלו על שליח המעביר בוכטה של כספי כנופייה. כן יהרגו את השליח והבוס הזועם ירדוף את הכייסים. וכאן מגיע הטריק שמתחיל עם 'חבר מביא חבר', עם תיאור מפורט של תכנון והפקה תיאטרלית, תלבושות, מבטאים, סימנים מוסכמים, חלוקת תפקידים וכל היתר – הכל מתוכנן למופת המוח הקרימינלי בשיקאגו של שנות ה- 30. מותק של ספר. "

"4*. מותחן ריגול פתלתל ואפלולי, מרדפים אחרי כוחות האופל המנהלים חברות קש עלומות שמוכרות נשק ומאמנות טרוריסטים. שני חבר'ה מובילים את המרדף אחרי הנבל הראשי, בים-באוויר-וביבשה, תוך ניצול הקשרים בין סוכנויות הביון של כמה מדינות. הם מסתובבים בעיקר קרוב לבית: המזרח התיכון הפרוע. העלילה קצת מלודרמטית, כולל טכניקות משעשעות של טלקס מוצפן וטלפון מעורבל, שידורים מקודדים וכאלה – בכל זאת, מדובר בספר שנכתב בשנת 1982 – טרם הסחרור של הסייבר וטכנולוגיות היפרסוניות. מאידך, המוח חד יותר, מהיר תפיסה והסקה, חשיבה אנושית בריאה שפחות מסתמכת על סיבים אופטיים. "

"4*. מרוויח ביושר את הסופרלטיב 'מותחן אינטליגנטי', עם עלילה עשירה במקום לא שגרתי (טבע פראי בהרי וויומינג), עם פקח ציד פיקח ואסרטיבי ועם עבריין בעל כורחו שנרדף על ידי סוכני הרשות להגנת הסביבה. הדמויות מהוקצעות ועשויות היטב, העוולות של נציגי הרשויות מתוארות בדיוק מצמרר, ועצם העובדה שהכל מבוסס על סיפור אמיתי אמנם לא מפתיע אבל עושה רע בנשמה: הידיעה כמה קל להרוס חיים של אדם ושל משפחות שלמות כשיש בידיך סמכויות, כוח שררה, אגו דורסני והעדר מצפון. "