זה רשמי. אני מאוהבת ב<mark>בן שרווד</mark> ! קודם "מותו וחייו של צ'רלי סנט קלאוד מחץ לי את הלב, ועכשיו הספר הזה. <mark>בן שרווד</mark> כותב ספרים שעשויים מרגש. הספר שלו גורם לך קודם כל לרצות לחבק ולנשק את הדמויות, ואחר כך לקום ולעשות משהו נפלא. משהו נפלא עבור עצמך או עבור אחרים, אבל משהו גדול ונהדר שיגרום למישהו להרגיש טוב.

אנחנו לא יודעים על המוות כלום. שום דבר. יש לנו מגוון עצום של רגשות כלפיו, אבל אפס ידע. המצב הזה הוא פתח לאין ספור אפשרויות דמיוניות על מה שקורה לנו אחרי המוות, ובעיקר על מקומה של הנשמה אחרי שאנחנו מתים.
בספר הזה מתייחס <mark>שרווד</mark> בעיקר למעבר הנשמות ממצב של חיים למצב של מתים, והוא עושה זאת באופן חיובי ואפילו יפה. כך שהספר, למרות הנושא הקודר שבו, נעים לקריאה. ואיך לא כשהכל סובב סביב אהבה.
צ'רלי סנט קל

והנה סקירת הספר השני מבין הספרים שקראתי השבת. הראשון היה, כאמור, "המפענחים". השלישי הוא "ההצהרה", אבל עליו האתר מלא וגדוש בסקירות והתמוגגות כך שאפשר לחכות עם זה קצת. זה ספר שהבאתי מהספריה עבור החיילת שלי. אני חושבת שכבר סיפרתי כאן על הקושי למצוא לה ספר הולם לקריאה. כזה שיהיה קליל, אך נעדר קיטש, חכם, אך לא מתוחכם ומתייפיף מדי, הולם את החיים אך לא מתבכיין, וכך הלאה. את הספר הזה היא לקחה בעיקום אף, כ

אקדים ואומר שהספר הזה הוא רדוד, טפשי, שטחי והזוי.
וכעת הבה נעבור לבקורת עצמה, שהיא יותר סיפור על עונשה של רחפנית, מאשר ביקורת:

הכל התחיל כששכחתי לקחת איתי לספריה את רשימת הספרים שהכנתי לעצמי, פרי עמלן של שעות רבות של חפירה פה באתר. למרבה המזל יש אמא בעולם, שהלכה גם היא לספריה, ואפילו זכרה לקחת אתה פלאפון-שהיה אמנם גרסת מיני נחותה ודפוקה מאין כמוה של גלקסי, אך עדיין הכיל 3 אפליקציות ושמן: דואר