ביקורת ספרותית על המכון מאת סטיבן קינג
ספר לא משהו

---

את סטיבן קינג התחלתי לקרוא בנעורי, עניין של כמה עשרות שנים, ומאז יש בינינו יחסים לא אחידים. כשהתחלתי עם הניצוץ, הפחד היה כל כך נוכח שלא העזתי להוריד רגליים מהמיטה בלילה, ליתר ביטחון. חיכיתי לאור הבוקר. את בית כברות לחיות שעשועים סגרתי אחרי כמה עמודים. "זה" היה עצום, מעל אלף עמודים של בניית אווירת אימה ובסופו של דבר הוכיח עצמו. עונות מתחלפות הניב ארבעה סיפורים קצרים, מהראשון נעשה הסרט חומות של תקווה ומהשני, הגופה, נעשה הסרט המעודן והיפהפה אני והחבר'ה, למרות היות הסיפור גס רוח כדרכו של קינג. מהסרט אזכור תמיד את מערכת היחסים הנוגעת ללב בין ויל ויטון, גורדי, לבין ריבר פיניקס, כריס. את הסיפור אזכור פחות.
ועתה המכון. צריך לשים קלפים על השולחן, לפרוס ולהודות שהיד כבר אינה מי יודע מה. 550 עמודים אינם כלאחר יד. זה סיפור מלוהג היטב, קינג מנסה כהרגלו לבנות אווירת אימה ומתח, אבל משיג בעיקר את קוצר רוחו של הקורא. הסיפור ה"זה" איבד את "הניצוץ".
ובמה דברים אמורים?
אחד טים עולה לתומו למטוס הטס לניו-יורק. הטיסה מתעכבת ודיילת מלווה באיש כלשהו מבקשת מנוסע, כל נוסע, לוותר על כסאו עבור סוכן FBI. איש לא מוכן לוותר, אבל טים שוקל את ההצעה למלון ופיצוי מוגדל ויורד רק כדי למצוא עצמו נוסע בטרמפים לניו-יורק ומגיע לעיירה שכוחת אל. בסופו של יום הוא מוצא עצמו עובד בעיירה ההיא כנוקש בלילות, שומר מטעם המשטרה העובר בין הבתים והעסקים ומוודא שהכל תקין.
במקום מרוחק משם נחטף ילד בן 12, לוק אליס, מביתו. הוריו נרצחים. הוא עצמו ילד מחונן שאך זה נבחן לשתי אוניברסיטאות יוקרה גם יחד, בהן ילמד במקביל. במכון אליו נחטף נבחנים כישוריו כט"ק, ילד טלקינטי, כזה היכול להזיז חפצים בכוח המחשבה. במכון נבחנים גם ילדים טלפתיים, כאלה היכולים לקרוא מחשבות. המבחנים אותם הם עוברים כוללים זריקות מכאיבות ועינויים לא נעימים. לוק מחליט לברוח ממקום שלכאורה לא ניתן לברוח ממנו. הרי מדובר לכאורה במתקן ממשלתי שמור היטב, המכין ילדים לשרות למען ארצם. הוא בורח ולאחר מסע ארוך ברכבות כנוסע סמוי, דרכו מצטלבת בדרכו של השוטר לשעבר טים, שכמובן לא מאמין לסיפורו של לוק. לוק מחזיק בכיסו דיסק און קי, שאת תוכנו הוא לא ראה, אך הוא יודע שיצילו, וזה אכן קורה כשמפקד התחנה ושאר השוטרים מתכנסים לצפייה משותפת. בחוץ, לעומת זאת, מתארגן צוות הרדיפה אחר לוק. מתפתח קרב, בו נהרגים רוב השוטרים, פרט לטים וחברתו השוטרת, וכמובן לוק. כולם שבים כמובן למכון, להתעמת עם הנותרים ולהציל הילדים שנותרו.
בסיום מגיע הבוס הגדול לשיחה עם טים, המתגורר בחווה עם כמה ילדים וחברתו השוטרת. הוא מתאר לפניהם מה בדיוק התרחש וסיפר שהמכון היה רק אחד משרשרת מכונים ובהם ילדים, חלקם אף יכולים לצפות את העתיד, למנוע התרחשויות אסוניות בעולם ואכן מנעו. חלקם אכן מתו, אבל הם שירתו מטרה נעלה.
כאן המקום לתהות אם כל הסיפור לא יכול היה להיות מסה הנוגעת לשירותם של מעטים למען האנושות, אפילו במחיר חייהם או איכות חייהם הפחותה. כסיפור, קינג היה מייגע והספר כולו אך תסריט לרשת ירודה, נניח נטפליקס.
התרגום של אינגה מיכאלי זורם באופן כללי ואין טענות מיוחדות. אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר. את האתר האמריקאי ליגל איגל היא ניקדה כליגֶל איגֶל ואיגל צריך להיות מנוקד כאיגְל, כמו גוגְל. צרימה ברמה של מכונית הנגרסת מתחת לגלגלי משאית במפגש לא מתוכנן ביניהן. לרבקה זה לא היה קורה.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על המכון