קץ הילדות, סוף עידן התמימות, הגיע העת להתבגר ולהתפכח, להבין לאן מועדות פני האדם.

יום בהיר אחד צל נופל על כדור הארץ, חלליות עוגנות במרום הערים המרכזיות, ובהן יצורים תבוניים אותם מכנים האנשים - "השליטים". לאחר תקופה קצרה של חשדנות ותוקפנות אנושית טיפוסית, נכפה על האנושות לקבל את מרותם.
השליטים, המעדיפים את הכינוי משגיחים, מציגים עצמם כיצורים אלטרואיסטיים, אשר הגיעו לפלנטה כדי לשים קץ למלחמות ול

בדר"כ הסדר הוא כזה: יש ספר עושים ממנו סרט, וכל מי שחווה את שניהם טורח להגיד "סרט מצוין, אבל אהבתי יותר את הספר". המקרה של 2001 Space odyssey הוא שונה. הספר והסרט נכתבו יחד, על יד סופר המדע בדיוני הבריטי <mark>ארתור</mark> סי קלארק והבימאי סטנלי קובריק. הספר פורסם קצת אחרי שהסרט יצא. הסרט יש שטוענים הוא אבי סרטי המדע הבדיוני. אני ראיתי את הסרט, מזמן, וחזרתי להגות בו לאחר שהאזנית ל"האזנה מודרכת- עם עומר גפן" (מו

לו הייתי צריכה לדרג לפי הרעיונות, הספר הזה היה זוכה בחמישה כוכבים ובהרבה התלהבות. אבל ספר הוא לא רק רעיונות, כמו שהוא לא רק סיפור. ובתחום הסיפור הוא בערך 3 כוכבים, וזה ממוצע שאפילו אני יכולה לעשות בלי קושי. בתקופת המדע הבדיוני שלי - שבה צרכתי את כל מה שיצא אז בעברית - קראתי אותו ולא זכרתי כמעט כלום. הפעם שמתי לב לנקודות ההשקה שלו עם החיים כמו שהם מוכרים לי היום, והתייחסתי לרעיונות כאילו היו כוונתו

טלפתיה, טלקינזיס, רוחות רפאים... מה בין זה לבין מדע? כילד, האמנתי שתופעות אלה אכן קיימות, ורותקתי לתכנית הטלוויזיה של <mark>ארתור</mark> סי. קלארק (עם גולגולת הזכוכית המפחידה בפתיח) שעסקה בתופעות אלה. בדרך-כלל, בתום התכנית, הייתי מתאכזב מכך שקלארק שוב היטה את הכף לטובת הספקנות לגבי קיומה של התופעה לה הוקדשה התכנית. זהו קלארק – מעולם לא חורג מהגישה המדעית הספקנית.

אך האם זה אומר שתופעות כאלה לא יכולות להתרח

על כריכת הספר, ציור של אדם וחווה מגורשים מגן עדן
"קץ הילדות"

גזע של יצורים תבוניים ("השליטים") - שעד שלב מסוים אינם מגלים את זהותם - משתלט על כדור הארץ בנקודה, כנראה, הנמוכה ביותר של המין האנושי שהולך לקראת השמדה עצמית [שכן השליטים יכולים לראות כל נקודה בזמן בין שהיא עבר הווה או עתיד],
המין האנושי נצפה בשקיפות מליאה על ידי השליטים, והשליטה היא פסיכולוגית, לא ננקטת שום אלימות כדי להשיג צייתנ

מי מאיתנו לא מוצא את עצמו מפנטז לפעמים שתנחת עליו מתנה משמיים. שיום אחד נשמע נקישה בדלת והאדם שמאחוריה יאמר "היום זה יום המזל שלך, באתי לפתור את כל הבעיות שלך".
אבל אם תחשבו על זה לרגע, האם באמת הייתם מוכנים לוותר בכזו מהירות על כל הבעיות שלכם?

מה קורה לאדם כאשר כל חלומותיו התגשמו?
מה יקרה למין האנושי כאשר כל צרותיו ייפתרו?
האם באמת יכולה להתקיים אוטופיה?
ואיזה מחיר היא תגבה מהרוח האנו

איך מתחילים לספר או לבקר את (ה)אחד הספרים שהשפיעו עלי מילדות ועד בגרות?!

אני מתקשה לסדר את המילים ואת שטף המחשבות לתהליך מובנה ומסודר.

נתחיל מהסוף – כן, לכו לקרוא, בכל גיל, גם אם אתם חובבי מדע בדיוני וגם אם לאו, נסו לחזור על הספר כל עשור ותגלו רבדים שונים שלא ראיתם קודם.

הסופר <mark>ארתור</mark> סי קלארק באחת מהיצירות הטובות ביותר בתחום המדע בדיוני, הספר קצר אגב באופן מפתיע (ולספר סיפור כל כך מורכב בק

האמת, הספר משמים (ברובו). הרעיון מעניין, אך הביצוע קלוקל.

עלילתו מתרחשת במאה ה-22, ועוקבת אחר גוף שמימי בשם ראמא, שזוהה תחילה כאסטרואיד, אך התגלה בהמשך כמעבורת-חלל חייזרית שנעה במערכת השמש.
חללית מחקר בשם "אנדיבור", מופנית ממשימתה כדי לחקור את הגוף המסתורי. בתוך כך, מגלה הקורא יחד איתה אט אט אודות המעבורת, חוקיה ושוכניה.

טיבה של המעבורת ומשמעותה עבור בני האדם, מעסיקה רבות את דמויות הסיפו

יש ספרים שאין צורך לכתוב עליהם יותר מדי, גם כדי להשאיר לקורא לראשונה את הריגוש והגילוי, וגם כי הגדולה שלהם ממש לא צריכה אותי כמטיף שלה. זה אחד מהם.

הספר הראשון שקראתי אחרי שבת השחורה, וגמעתי אותו במהירות שיא (סיימתי לקרוא אותו יותר משבוע לפני מועד הכתיבה הזו). היה בו משהו קצת מנחם באופן מוזר.. בהצגת האפסות והקטנות שלנו, לצד כל מה שעושה אותנו מיוחדים. הסקרנות הזו, החתירה לפרוץ עוד ועוד תקרות רק