אני מוכרח לפתוח את חוות הדעת שלי הפעם בהצהרה שאני לא צופה באופן קבוע בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, בה מוגש בכל שבוע סיפור אחר אבל בתוכנית ששודרה בשבוע שעבר הייתי חייב לצפות. התרגשתי מאוד לשוב ולראות את <mark>דורון נשר</mark> על המרקע. הוא כידוע נעלם לנו לתקופה ארוכה בעקבות אירוע מוחי שעבר. פעם אחרונה ששמעתי עליו זה היה כשהיה נציג של קרן הקיימת לישראל בקליפורניה והוא תיכנן להקים חורשה לזכרו של משורר הביט, אלן

<mark>דורון נשר</mark> עבר אירוע מחוחי לפני כשמונה שנים, והספר הזה מתאר בקולו את הדרך בחזרה לחיים. מבחינה רפואית דורון הוגדר כסובל מאפזיה, שזה אומר שאיבד את היכולת לדבר ושיתוק ביד ימין, ועוד. בפועל, המצב מורכב הרבה יותר.
הוא מכניס את הקורא לעולמו, כמעט מהרגע שהתעורר והבין את מצבו. הוא מתאר את המסע שעבר בחצי השנה השיקומית בבית לוינשטיין, ואת דרכו בשיקום יומי אחר כך. את הקשר עם המטפלים השונים ועם המאושפזים האחר

הספר הזה של <mark>דורון נשר</mark> שיצא בסדרה של המשורר נתן יונתן הוא ספר השירים הראשון שרכשתי (אי שם בתחילת שנות ה-90'), אחרי שבילדותי היו לי לא מעט ספרי שירה ובכלל <mark>דורון נשר</mark> בזכות התוכנית "שישאר בינינו" היה אחד מהאנשים שהכי חיבבתי, אז שמחתי להתחבר אל העשיה שלו פעם נוספת ומותר לומר בצורה בוגרת יותר. השירה של דורון לעיתים קצרה, נוטה לסגנון ההייקו ולעיתים פילוסופית וארוכה. הספר נפתח בשיר הנושא שמוזכר בו המשורר

בכתיבה מדוייקת ואישית, מעומק האסון וההתמודדות איתו, מלב פועם ונרגש, עם עיניים עירניות לפרטים, <mark>נשר</mark> כותב לאט לאט את החיים מאז האירוע המוחי שעבר. הציור בכריכה (של גרשוני) מתאר ממש את הספר עצמו, את ההליכה האיטית והמהוססת, עקב בצד אגודל, בהתקדמות שהיא כמעט בלתי נראית לפעמים, בחזרה ספיראלית לאותם נושאים, לאותם מקומות בלב, ובהתרחבות איטית של החויה ושל מרחבי החיים, בצד אובדן ממשי וכואב. והבנאדם- נשאר בנאד