לפני כמה שנים קראתי בשקיקה את הספר "בית הסודות" של <mark>מיכל חזון</mark> והוקסמתי מרקמת העלילה והכתיבה.

ב"בית הסודות" <mark>מיכל חזון</mark> הכניסה את הקורא למטבח, לריחות, לתבשילים ואילו הפעם היא בחרה להכניס את הקורא לחדר אחר בבית. לאן? ל"חדר המיטות". לריגושים מעבר לנורמה המוכרת, ומערכת יחסים מורכבת שמתפתחת בין רופא לפציינט.

אדי בלום, פרופסור לאנתרופולוגיה ומומחה למשטרים טוטליטריים מאוניברסיטת בר אילן, גרוש פלוס ש

מזמן לא קראתי ספר עם ניחוח של תבשילים שנשאר כאן בחדר ועוד במיוחד אחרי שמסיימים את הקריאה בו.
מאוד אהבתי, נהנתי מהשפה, מהכתיבה, והמעגלים הסגורים בתוך הסיפור הזה. הספר הזה הינו הנאה צרופה של טעמים. כשסיימתי לקרוא בו, אין לכם מושג כמה בא לי לרוקן לתוכי סמבוסק במילוי של תפוחי אדמה מפולפל וחם.
הספר נבלע מהר, הוא מרגש, הוא מצחיק ומשעשע, למרות שיש בתוכו גם כמה קטעים פחות משעשעים.
לא נותר לי מאשר לש

וואוו וואווו איזה ספר מ ד ה י ם, מ ר ג ש, מ ק ס י ם.......
שרונה הינה יתומה מגיל צעיר הגדלה אצל דודותיה, הראשונה אמל, השניה טויה ויטוריה, והשלישית אלואיז.
באחד הארועים המשפחתיים שרונה בתאהבת בבעל עסקים עשיר בשם חיים. השניים מתאהבים ומחליטים להינשא.
הדודות ששומעות את הבשורה אינן מרוצות מהענין , ולכן הם מחליטות ומודיעות לשרונה שבמשפחתם ישנם סודות שאסור להן להינשא.
שרונה מאיצה

זה היה בסוף שבוע. כשהלב כבר טעון עד דלא ידע, עמוס וגדוש ברגשות. כשהמוח מנדנד שנגמר לו הבטרייה והוא רק זקוק לקצת טעינה. אז עליתי על קו לחוף הים, כי רק שם הלב שליו, רק שם המחשבות משחררות וכל מה שנשאר זה רעש הגלים המתנפצים, הרוח החולית ואנשי הפוצ'יוולי ברקע.
הרקיע מצידו- כמעט את הקיא יהלומים. הוא היה מלא כל כך בכוכבים עד שאפשר היה לחשוב שהם עומדים ליפול מטה. חברה שלי הצטרפה אלי בספונטניות, כבר למדת

בית הסודות / <mark>מיכל חזון</mark>

בשכונה באור יהודה, בבית אפוף ריחות של תבלינים ותבשילים, גרה שרונה עם שלוש דודותיה, אמל, אלואיז וטויה ויקטוריה, שעלו מבגדד לישראל.
שלוש הדודות מגינות על אחייניתן מפני סוד העובד במשפחתם במשך כמה דורות בטענה ש: "לפעמים סוד שמתגלה יכול להרוס חיים שלמים, לכן צריך לבחור מה רוצים לראות ומה רוצים לשמוע. הרבה פעמים מי ששומר ממך סוד עושה זאת לטובתך. ומי שמגלה לך, מכביד על הלב יות

מה אנ יכולה לכתוב? נישארתי בלי מילים מרוב הפלא הזה ש<mark>מיכל חזון</mark> כתבה. לפני שנים רבות קראתי את ספרו של סמי מיכאל "ויקטוריה" והוקסמתי ממנו, בעיקר מהחלק שמתרחש בעיראק (וזה הרוב). לא תיארתי לעצמי שאפשר לכתוב על החיים שבעיראק של תחילת המאה ה-20 טוב יותר. אבל הנה, יש לנו ספר שאי-אפשר להניח מהיד ולא רוצים שהוא יגמר. שפה עשירה, מדויקת, רצינית ומשעשעת לעתים---פשוט ספר מ ו ש ל ם !!!
Bravo!

קראתי קצת על הסופרת ומדובר בספר שיצא לאור אחרי 20 שנות כתיבה. בתה הבכורה אובחנה כאוטיסטית בגיל שנתיים וכשהלכה לספר לסבתה העירקית על כך היתה שם גם אחות הסבתא שאמרה לה "אני לא מתפלאת... זה בגלל הכישוף על המשפחה". מאותו רגע הסופרת מקליטה את שתי הנשים המבוגרות ילידות עיראק שמספרות על הקללה שרבצה על המשפחה שעברה מדור לדור והתעצמה עם השנים.
כבר כשהחזקתי את הספר ביד צבע הכריכה, התמונה והפלפלים התלויים

גילוי נאות , מוצאי מעירק, עליתי לארץ בן חמש שנים.
הרצון להיטמע,במיוחד בגיל צעיר, יצר בי התנגדות לכל סיפור על עירק וחוויות ההורים שם.
כרגיל עם הזמן, כשהזהות היהודית, ישראלית איתנה, התחלתי לחפש את סיפורי העבר והשורשים.
הספר הזה מספק אותם בשפע, על ניחוחם, תהפוכות החיים, התרבות והמסורת ו.. האוכל.
הסיפור על משפחה, אמידה בתחילה שיורדת אט אט מנכסיה.
הסיפור הוא גם על אמונות טפלות, מנהגים, דרכי ארוח,

את הספר הזה שאלתי מדודה של בעלי (שהיא עיראקית) לפני שנה בערך ושמתי אותו בערימה- שיחכה לי לקריאה אחרי שאסיים את הספרים האחרים ששמתי לי.
לאחרונה הייתי בין ספרים שהתחייבתי לקרוא ולסקור והתחשק לי משהו שיהיה קליל - אז החלטתי ללכת עליו.
הספר פשוט מקסים, בכל תחילת פרק מופיע מאכל מהתרבות העיראקית(שהכרתי את רובם תודות לחמותי), כולל מתכון לא מדויק והסבר עליו ובמהלך הפרק הייתה התייחסות בעלילה לאותו המאכל.