פרק 1


איך שיצאתי מבית היתומים קלטתי שעוקבים אחרי. מישהו בכובע ובמעיל גדול נצמד לקיר. התחיל לזוז רק אחרי שעברתי אותו. כמו צל. הוא הלך הליכה מהוססת, פחדנית. הגברתי מהירות, גם הוא הגביר. האטתי, גם הוא האט. פניתי ימינה, גם הוא. אפילו לא חיכה קצת. כזה אידיוט. מזלו שבדיוק פגשתי את הדוקטור, והלב שלי היה עוד רך מהפגישה.


מה הוא רוצה? אוכל? כסף? לסחוט אותי? לאיים? מצא עם מי להסתבך. הוא לא רואה שאני מהחזקים? ואני חזק מבחוץ ומבפנים. חנה, החברה שלי (אני בעצם צריך להגיד, החברה־שלי־לשעבר), תמיד אמרה: ״איצ'ו, אתה קשה ורך ביחד, כמו דוב.״


אף פעם לא הבנתי למה בדיוק היא מתכוונת, אבל ידעתי שמהפה שלה זאת מחמאה. עכשיו — לעומת הצל הזה שעקב אחרי — באמת הרגשתי כמו דוב, כבד ומגושם. וגם רעב. טעות חמורה להרגיז דוב רעב.


בבת אחת נמאס לי לשחק איתו. פניתי לסמטה ונצמדתי לקיר. הוא נכנס אחרי ונפל למלכודת. תפסתי אותו בצוואר והדבקתי אותו לקיר. הכובע שלו עף למדרכה. התגלה ראש מגולח. עיניים בהירות וגדולות בלטו מהחורים, שפתיים דקות נבלעו בתוך פרצוף ציפורי. הידקתי את האחיזה סביב הצוואר. פתאום הן נראו לי מוכרות, העיניים. בעצם כל הפרצוף היה מוכר.


״מה אתה רוצה?״ סיננתי קרוב־קרוב לפרצוף הציפור, וחשבתי — לעזאזל, מאיפה אני מכיר אותו? הוא ניסה לשחרר את הלפיתה. אבל לא היה לו כוח. הוא תלה כף יד קטנה, כמו של ילדה, על היד שלי. אצבעות דקות, ארוכות ושחומות. משהו היה לי משונה. שיחררתי את הצוואר. המעיל הגדול רעד מבפנים. ואז קלטתי מי הוא, או יותר נכון — היא.


״רוזי?״ לחשתי.


היא הפנתה ממני את המבט. רוזי היפה, ככה קראו לה אצלנו.


״מה יש לך?״ שאלתי והרמתי את הכובע שלה מהמדרכה. ״למה את עוקבת אחרי?״


היא נשמה כמה נשימות, פלטה לחישה ועוד הברה וחצי, ואז ויתרה ונשכה את השפתיים. היא לא הצליחה לדבר, בגלל החניקה. הלוואי שזו לא היתה היא, חשבתי. הלוואי שזה היה סתם איזה סחטן עלוב. הייתי מכניס לו אגרוף או שניים. אפילו היה עושה לי טוב, לחבוט בו. אבל עכשיו לא נעים לי, למרות שאף פעם לא סבלתי אותה, את רוזי.


גדלנו יחד: מגיל שבע עד ארבע־עשרה גרנו באותו בית, בית היתומים של יאנוש קורצ'אק. רוזי היתה חלק מהחבורה שלי, החברה של יוסק, והחברה הכי טובה של חנה. זה היה מזמן, כאילו בחיים קודמים. והחבורה שלנו — יוסק, רוזי, חנה, יאנק ואני — התפרקה, אפילו לפני שהמלחמה פרצה. יוסק עזב ראשון, לארץ ישראל. ואחר כך גם יאנק, ברגע האחרון. הגרמנים כבשו את פולין אחרי שיצאנו מבית היתומים לחיים עצמאיים. הם גירשו את כל היהודים בוורשה לגטו, וחנה מצאה מחבוא בצד האָרִי של העיר. רק לנוצרים היה מותר לחיות שם. ורוזי? לא היה לי מושג מה קורה איתה. והאמת, גם לא היה לי אכפת.


רוזי היפה. הראש שלה היה מגולח עכשיו, ודווקא בלי השיער הגולש היא נראתה יותר יפה. למרות שהיופי שלה אף פעם לא היה לטעמי, נראה לי חד מדי, מעיד על אכזריות. חוץ מהצבעים שלה, הם יפים — כחול וחום. ים ואדמה. עכשיו הם היו דהויים, ועל הצוואר הדק התפשט כתם כהה — בגלל שחנקתי אותה.


״סליחה,״ ביקשתי. ״לא ידעתי שזאת את.״


היא המשיכה לשתוק. בבית היתומים שנאתי את הדיבור שלה, קר ומתנשא, כאילו היא יודעת יותר טוב מכולם. עכשיו דווקא רציתי שתדבר, להיות בטוח שלא עשיתי לה נזק.


״סליחה,״ ביקשתי שוב.


״העיקר שמצאתי אותך,״ היא הצליחה לומר ונשמה עמוק. ״ידעתי שמתישהו תבוא לכאן.״


״למה את נראית ככה?״ שאלתי.


״איך?״ היא ענתה.


״מה איך? מחופשת לבן.״


״פחות מציקים לי ככה,״ היא אמרה. ״וחוץ מזה, השגתי תעודה מזויפת, ניירות של בן, נוצרי.״


״איך הצלחת?״ שאלתי. ידעתי כמה קשה ליהודי להשיג ניירות כאלה.


״הם של אחי,״ ענתה רוזי והשפילה את המבט. בטח לקחה לו, חשבתי. לקחה את הניירות שיכולים להציל את החיים שלו. מתאים לה להשאיר אותו בלי כלום, אגואיסטית.


״ואיפה הוא עכשיו, אחיך?״ שאלתי.


היא שוב שתקה. רק השיניים שלה נקשו מהקור.


״אז מה, הוא לא צריך אותם יותר?״ היתממתי.


היא המשיכה לשתוק. אז גם אני שתקתי.


בסוף היא אמרה, ״לא, הוא לא צריך.״


״וזה למה?״ התעקשתי.


״הרגו אותו.״


אוי. לזה לא ציפיתי. לא ידעתי מה לומר. הצבעתי על כניסה לבניין. ״קר,״ אמרתי. ״בואי, ניכנס לשם.״ אבל גם שם היה קר וקצת מסריח מעובש ומביוב. רוזי נשענה על הקיר, כאילו אין לה כוח לעמוד, וכיסתה את האף נגד הריח.


״איצ'ו,״ היא אמרה. ״אני חייבת לצאת מכאן.״


״טוב,״ אמרתי. ״אבל איך אני קשור?״


היא הסתכלה עלי במבט מבקש. ״אני לא יכולה לעשות את זה לבד.״


״לא!״ עניתי. ״אני לא עוזב.״


היא התחילה לבכות. בכי קטן כזה, חנוק. רק זה היה חסר לי. לא רק שאני לא סובל אותה, אני גם שונא שבוכים, ועוד בגללי. אני, אני רגיל להצחיק.