<mark>טוביאס וולף</mark>, סופר אמריקאי בן זמננו, כתב שורת רומנים אוטוביוגרפיים נפלאים. קראתי את זה לפני כ-20 שנה ועכשיו קראתי שוב. ספר שאהבתי אז וחששתי לחזור אליו כי אחרי עשרים שנה הנוסטלגיה תמיד מפריכה את עצמה, והנה, זה לא קרה. הספר נפלא כבעבר. חודר, נוקף, לא מוותר לעצמו גם ברגעי חולשתו, כוח התבוננות יוצא דופן בחוויותיו שלו-עצמו.

#
הספר הזה בלבל אותי כהוגן. כמעט עד סופו חשבתי שהוא מנסה להגיד לי משהו. לקראת הסוף הבנתי שהוא מדבר בכלל על משהו אחר לגמרי.

זה סיפור התבגרות של נער, תלמיד פנימייה יוקרתית בשנות ה – 60 בארצות הברית. הנער אינו ממשפחה בעלת ממון או מעמד גבוה, וער מאד לחוסרים שלו. הוא לומד במקום בזכות מילגה, עובדה שאינו מפרסם. הפנימייה הזו היא העתק של פנימיות דומות עליהן קראנו בספרים (בעיקר ספרים אנגליים). בנים בלב

אין ג'אנר שאני אוהב לקרוא יותר מאשר פרקי חיים שהוא סוג של ..., כאילו בזמן שאנחנו חיים גלגול אחד ניתנת לנו הרשות בקריאה הזאת בכל ספר לחוות גלגול אחר ויש כאלה שהייתי שמח להחליף אותם ויש כאלה שפחות.

בדרך כלל אני לא נהנה מספרים שמתמקדים בתקופת הילדות אבל דווקא מהספר, "חיי הילד הזה" של <mark>טוביאס וולף</mark>, הצלחתי להינות. אולי בגלל שהגעתי אליו אחרי שקראתי את "אסכולה ישנה", ספר אחר שלו בו הוא מספר על תקופת ח

נהניתי מאוד מקריאתו של הספר. הסוגה (הז'אנר) היא רומן חניכה המתרחש בשנות ה-60 המוקדמות בבית ספר/ פנימייה בניו אינגלנד. הספר נפתח בהתרגשות הכללית האופפת את התלמידים לקראת ביקורו של המשורר הנודע רוברט פרוסט, כחלק ממסורת שבה מוזמנים משוררים וסופרים לבקר בבית הספר. לקראת ביקורם של היוצרים המפורסמים מתבקשים התלמידים לכתוב סיפור או שיר המוגשים לאורח והוא בוחר מביניהם את היצירה שהכי אהב. הזוכה נפגש עם האו

<mark>טוביאס וולף</mark> טווה את סיפור חייו ביד אמן. הוא מצליח לברוא במילים את ילדותו מחדש, ולהקים לחיים ארועים מכוננים, מערכות יחסים, רגשות וטיפוסים שהשפיעו עליו ועל כתיבתו. זה סיפור על ילדות מלאה בסתירות ופערים. פער בין אבא עשיר ואמא חסרת כל, אך בעלת אישיות קורנת, מלאת יוזמה ואופי, מרדנות מול שיתוף פעולה, חברות ובגידה. וולף מציע הצצה נדירה למורכבות ולרב גוניות של נפש אנושית, הצצה שנתנה לי הזדמנות להסתכל באור

אז על מה הספר בכלל?

אין כאן תקציר כריכה אחורית, ולכן אני לא יכולה להפנות אל הכתוב בה. או שמא כן. הנה תקציר הספר, כפי שמצאתי באתר האינטרנט של ההוצאה:
"חיי הילד הזה הוא סיפור על נעוריו של <mark>טוביאס וולף</mark>. הוא משוחזר בנאמנות, בכנות ובראייה חודרת ומעמיקה עד כי כל קורא, ויהיו ימי ילדותו אשר יהיו, ימצא בדברים הדים לחוויותיו וללבטיו בילדותו שלו.

בשנת 1955, בתקופת הבהלה לאורניום שאחזה בחלק מתושבי ארה"

לא פעם, כאחד שמקדיש לא מעט זמן לפרוזה, אני תוהה האם כל זה לא מיותר: זה הרי לא תורם לנו ידע שיכול להיתרגם לרווח מידי מכל סוג שהוא. <mark>טוביאס וולף</mark> מנסה לענות על כך: מה באמת החשיבות הרבה של הספרות.
הספר עצמו כתוב מעולה, עם נגיעות של תוגה.
אמנם אחד הנושאים העיקריים בספר זה הפרשי המעמדות, אבל לי זה לא נגע כשקראתי אותו.
ועוד קטע מוזר: מכל האנשים בספר, הכי אהבתי את בילי ווייט, הבחור היהודי המיוסר שניהל ר

ספר שהפתיע לטובה, רזה ואינטיליגנטי. סיפור התבגרותו של נער בשנת לימודיו האחרונה בביה"ס אמריקאי פרטי. החוייה מתוארת על ידו במבט לאחור כאיש בוגר. המעבר מנערות לבגרות מתואר ברגישות ובעוצמות של הגיל, אבל ללא סנטימנטליות אמריקאית דביקה.
השנה היא 1960, קנדי נבחר לנשיאות בארה"ב, מלחמת ויטנאם טרם החלה, ובביה"ס הותיק נראה שעולם כמנהגו נוהג. ישנם חוקים שעליהם מקפידים גם במחיר סילוק תלמידים, כולם שומרים על

זה ספר שכתב אותו מישהו שקודם כל אתה מבין עליו כמה שהוא אוהב ספרים והאהבה שלו נכנסת בלב שלך יעני כבר מתי שקראתי הייתי מבסוט על זה שאני קורא את זה ועשיתי עם עצמי החלטות שאני יקרא גם את זה וגם את זה והכל זה ספרים שהוא מדבר עליהם.

זה סיפור על ילד שגודל בפנימיה באמריקה. זה פנימיה של עשירים והוא גם לא הכי עשיר (שיש שמה גם מלגות) וגם הוא יהודי. בפנימיה שמה יש משהו שהלואי על הבתי ספר אצלנו. המורים שמה