“קטונתי מלבקר את חנוך לוין. מה שכתוב כאן הוא ללא סדר מכוון. אלו מחשבות בעקבות הספר. דברים שבחרתי לחלוק איתכם. ובכן אני יודעת אדוני הבמאי, כולנו נמות בסוף. זה בלתי נמנע, אבל אני אדם אופטימי (-או לפחות משתדלת להיות כזו) והייתי מופתעת לשמוע דברים שכתב חנוך. מה שפורסם על ההרצאה היה מסקרן אז זרמתי בכל זאת (רוני קובן היה שם וזה היה נראה מבטיח וזה ,הוא ראיין את אשתו של חנוך.) לרוע המזל מי שבא איתי נהנה י”

“זמן קצר לפני פטירתו של חנוך לוין היתה לי הזכות לשבת לידו במקרה ולצפות במחזה. זכור לי שקהל התבונןבמחזה ואני התבוננתי על תגובותיו. חנוך לוין לא זכה להאריך ימים. אבל לדעתי מרבית הכתיבה שלו היתה מלוטשת , מתוחכמת, ובעיקר היתה לו ראיה חדה. הוא ניבא במחזותשלו את אשר אנו עוברים היום . לעיתים היתה תחושה שהוא חורג למחזה אבסורד. או שהוא מרשה לעצמו להגזים בתאוריו. לא אחדש אם אכתוב שהוא היה יוצר ברמה שבישר”

“ספר שמצריך קריאה חוזרת. המון קטעים של פרוזה שעוסקים בנושא אחד (האדרת נשים) וכל אחד עומד בפני עצמו עם אמירה ועומק. עם כל אישה נאדרת, יש גבר מושפל. בהתחלה ניתן אולי לחשוב שמדובר במין פריקה אירוטית-ביזארית גחמנית של חנוך לוין, אבל יש פה הרבה מעבר. עם כל סיפור יצאתי ברגש אחר, ואמת שישנם גם סיפורים שקצת מגרדים לקריאה, אבל באמת אפשר להרגיש את הצעקה הרעיונית שלו מהכתב. חנוך לוין אגדה. אני לא ט”

“כמה גאון ככה רעיל. אני מודה שכמעט ולא הכרתי את לוין ולכן ניגשתי בהתרגשות לספר. הכתיבה קצת יידית עם התפיסה היהודית הקלאסית, זו הצנומה והחלשה. חנוך לוין גאון! יש לו הבזקי שנינות מפילי לסת והומור מעולה על זה אין ספק, אבל התחושה מסביב כבדה, הפסימיות המוגזמת שלו מטפטפת רעל לנשמה. אני נטשתי בצער (תרתי משמע) אחרי שעה, לא נראה לי שאחזור בקרוב.”

“קטונתי מלבקר את חנוך לוין. מה שכתוב כאן הוא ללא סדר מכוון. אלו מחשבות בעקבות הספר. דברים שבחרתי לחלוק איתכם. ובכן אני יודעת אדוני הבמאי, כולנו נמות בסוף. זה בלתי נמנע, אבל אני אדם אופטימי (-או לפחות משתדלת להיות כזו) והייתי מופתעת לשמוע דברים שכתב חנוך. מה שפורסם על ההרצאה היה מסקרן אז זרמתי בכל זאת (רוני קובן היה שם וזה היה נראה מבטיח וזה ,הוא ראיין את אשתו של חנוך.) לרוע המזל מי שבא איתי נהנה י”

“זמן קצר לפני פטירתו של חנוך לוין היתה לי הזכות לשבת לידו במקרה ולצפות במחזה. זכור לי שקהל התבונןבמחזה ואני התבוננתי על תגובותיו. חנוך לוין לא זכה להאריך ימים. אבל לדעתי מרבית הכתיבה שלו היתה מלוטשת , מתוחכמת, ובעיקר היתה לו ראיה חדה. הוא ניבא במחזותשלו את אשר אנו עוברים היום . לעיתים היתה תחושה שהוא חורג למחזה אבסורד. או שהוא מרשה לעצמו להגזים בתאוריו. לא אחדש אם אכתוב שהוא היה יוצר ברמה שבישר”

“ספר שמצריך קריאה חוזרת. המון קטעים של פרוזה שעוסקים בנושא אחד (האדרת נשים) וכל אחד עומד בפני עצמו עם אמירה ועומק. עם כל אישה נאדרת, יש גבר מושפל. בהתחלה ניתן אולי לחשוב שמדובר במין פריקה אירוטית-ביזארית גחמנית של חנוך לוין, אבל יש פה הרבה מעבר. עם כל סיפור יצאתי ברגש אחר, ואמת שישנם גם סיפורים שקצת מגרדים לקריאה, אבל באמת אפשר להרגיש את הצעקה הרעיונית שלו מהכתב. חנוך לוין אגדה. אני לא ט”

“כמה גאון ככה רעיל. אני מודה שכמעט ולא הכרתי את לוין ולכן ניגשתי בהתרגשות לספר. הכתיבה קצת יידית עם התפיסה היהודית הקלאסית, זו הצנומה והחלשה. חנוך לוין גאון! יש לו הבזקי שנינות מפילי לסת והומור מעולה על זה אין ספק, אבל התחושה מסביב כבדה, הפסימיות המוגזמת שלו מטפטפת רעל לנשמה. אני נטשתי בצער (תרתי משמע) אחרי שעה, לא נראה לי שאחזור בקרוב.”