“כמה גאון ככה רעיל. אני מודה שכמעט ולא הכרתי את לוין ולכן ניגשתי בהתרגשות לספר. הכתיבה קצת יידית עם התפיסה היהודית הקלאסית, זו הצנומה והחלשה. חנוך לוין גאון! יש לו הבזקי שנינות מפילי לסת והומור מעולה על זה אין ספק, אבל התחושה מסביב כבדה, הפסימיות המוגזמת שלו מטפטפת רעל לנשמה. אני נטשתי בצער (תרתי משמע) אחרי שעה, לא נראה לי שאחזור בקרוב.”

“(תמצית עבור מי שלא שמע על הספר ועל חנוך לוין כלום) ז'אנר: הומור קקיפיפי מה יש: פרוזה, מערכונים, פזמונים, תסריטים אילמים. לוין היה גדול המחזאים וגם גדול כותבי ההומור במדינתנו (אוקיי, לדעתי. אבל בכל מקרה הוא בצמרת הטבלה). אם לא קראתם שום דבר שלו- מצפה לכם חוויה מטלטלת בקנה מידה של שהות בת חודש בכלא הטורקי. הסגנון של לוין שונה מכל מה שנהוג (מלבד אצל חקייניו הרבים, תבוא עליהם הברכה) ו"הג'יגולו מקונגו" מרכז בתוכו לא מעט מהמיטב שלו. כל אלה ועוד לאורו של האלוהים הזועם ונוטר הטינה של לוין: הישבן הנשי. מומלצים, בסדר עולה: הפזמונים (רובם ברמה של ילד בן 7, לפעמים ילד מחונן בן 7), המונולוגים (מצחיק), המערכונים (עוד יותר מצחיק), התסריטים האילמים (נפשכם תהמה) וגולת הכותרת: "איך צחקנו", עלילותיהם של אפצ'יק וצ'ופק (מי שלא נופל שדוד הוא לא בן-אדם). אם אתם כותבים בעצמכם, יעבור הרבה זמן עד שתצליחו להפסיק לנסות לחקות את מה שקראתם בספר החום הזה. משפט מפתח: לעיתים אדם רוצה, אך לעיתים קרובות יותר- אדם מוכרח.”

“כמה גאון ככה רעיל. אני מודה שכמעט ולא הכרתי את לוין ולכן ניגשתי בהתרגשות לספר. הכתיבה קצת יידית עם התפיסה היהודית הקלאסית, זו הצנומה והחלשה. חנוך לוין גאון! יש לו הבזקי שנינות מפילי לסת והומור מעולה על זה אין ספק, אבל התחושה מסביב כבדה, הפסימיות המוגזמת שלו מטפטפת רעל לנשמה. אני נטשתי בצער (תרתי משמע) אחרי שעה, לא נראה לי שאחזור בקרוב.”

“(תמצית עבור מי שלא שמע על הספר ועל חנוך לוין כלום) ז'אנר: הומור קקיפיפי מה יש: פרוזה, מערכונים, פזמונים, תסריטים אילמים. לוין היה גדול המחזאים וגם גדול כותבי ההומור במדינתנו (אוקיי, לדעתי. אבל בכל מקרה הוא בצמרת הטבלה). אם לא קראתם שום דבר שלו- מצפה לכם חוויה מטלטלת בקנה מידה של שהות בת חודש בכלא הטורקי. הסגנון של לוין שונה מכל מה שנהוג (מלבד אצל חקייניו הרבים, תבוא עליהם הברכה) ו"הג'יגולו מקונגו" מרכז בתוכו לא מעט מהמיטב שלו. כל אלה ועוד לאורו של האלוהים הזועם ונוטר הטינה של לוין: הישבן הנשי. מומלצים, בסדר עולה: הפזמונים (רובם ברמה של ילד בן 7, לפעמים ילד מחונן בן 7), המונולוגים (מצחיק), המערכונים (עוד יותר מצחיק), התסריטים האילמים (נפשכם תהמה) וגולת הכותרת: "איך צחקנו", עלילותיהם של אפצ'יק וצ'ופק (מי שלא נופל שדוד הוא לא בן-אדם). אם אתם כותבים בעצמכם, יעבור הרבה זמן עד שתצליחו להפסיק לנסות לחקות את מה שקראתם בספר החום הזה. משפט מפתח: לעיתים אדם רוצה, אך לעיתים קרובות יותר- אדם מוכרח.”