שולמית אלוני

שולמית אלוני

סופרת


1.
2.
"הבעיה המרכזית שלנו היום איננה כמה זמן נמשך המשא - ומתן על פינוי חברון ובאילו תאריכים יבצעו 'פעימה' נוספת של פרישה מחדש. הבעיה שלנו היא חברתית ותרבותית. רוב הציבור בישראל רוצה בחברה דמוקרטית ופתוחה, רוצה בחברת רווחה ורוצה בגילוי סולידריות כלפי אלה שאין להם. אף - על - פי - כן משתלטים עליו הקנאות, הלאומנות והממסדים הדתיים [...] אם לא נבנה כאן חברה אזרחית פעילה ואכפתית אנו עשויים להישאב בלי משים אל תוך הגטו החדש - ישן של קנאות דתית לאומנית אלימה ומסוכנת [...] השאיפה הנושנה להיות 'חברת מופת', להיות דמוקרטיה נאורה, עדיין טמונה בקרב רבים מאוד. זו אינה רק פנטסיה של דור המייסדים. זה חלק מהאתוס הישראלי. לכן צריך להפשיל שרוולים, להתייצב ולעזור". בדברים אלה, מתוך הפרק האחרון, מקופל המסר של הספר הזה. בינואר 1996 הודיעה שולמית אלוני על פרישתה מן החיים הפוליטיים הרשמיים ומהנהגת התנועה והמפלגה שהקימה. אבל טועה מי שחושב שהיא התעייפה, או שקהה עוקצה של הלוחמנות המפורסמת שלה. "שולמית אלוני, גם כשכבר אינה נושאת בתפקידים פוליטיים, לעולם אינה עומדת מבחוץ'', אומרת עליה ההיסטוריונית ד"ר עדית זרטל - שהספר הזה הוא פרי השיחות שהתקיימו ביניהן בחודשים שאחרי הודעת הפרישה. "הסיפור של ארץ - ישראל ושל מדינת ישראל הוא הסיפור שלה. ה'חוץ' בהכרח נהפך ל'פנים' [...] כי אם יש הגדרה או הגדרות לישראליות, אלוני היא בוודאי אחת מהן - בביוגרפיה שלה, בדיבור שלה, בשפת הגוף שלה, בתרבות שלה. ויחד עם זאת ובה בשעה היתה שולמית אלוני כל שנות פעילותה אחת המבקרות הכי חריפות, הכי מכאיבות, של אותה ישראליות שהיא מן המגלמות היותר - מובהקות שלה". הספר הזה - שכותרתו גזורה מאמירתו הידועה של מרטין לותר, "כאן אני ניצב, איני יכול אחרת", - מעלה יותר משישים שנה של זיכרונות: הזיכרון האישי הפרטי שלה; זיכרון תולדות הארץ הזאת בחצי המאה האחרונה, זיכרון התנועות הפוליטיות שהקימה וזיכרון המאבקים שניהלה והמחאות שהנהיגה - זיכרון עמוס וטעון, שאי - אפשר כלל לפרקו לאישי ולציבורי. במארס 996 ו, כשקיבלה את התואר 'הומניסטית השנה', אמר עליה השופט העליון בדימוס חיים כהן: "מאז עמדה לראשונה על במה ציבורית נשמע קולה הצלול, המאדיר כבוד האדם וזכויותיו הטבעיות והיסודיות. היא הרימה את דגל השוויון בין שני המינים ובין גזעים שונים ובעלי אמונות שונות, ואת דגל המדינה כמגשימה האולטימטיבית של כל המוסרי והיפה שבערכי היהדות. ואין כמותה מייצגת ומגלמת היהדות החילונית". הדיאלוג החי המתפתח בין שולמית אלוני ובין בת - שיחתה ד"ר עדית זרטל, הוליד ספר שהוא בעת ובעונה אחת ספר זיכרונות מרתק ועסיסי ו'אני מאמין' אידיאולוגי ופוליטי....

3.
4.
מדינת ישראל מוגדרת בהכרזת העצמאות "מדינה דמוקרטית" שתבטיח לכל אזרחיה, "בלי הבדל דת גזע ומין", "שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור". עוד הבטיחה המגילה, "חופש דת, מצפון, לשון ותרבות לכל הדתות". במסמך מכונן זה, מספרת לנו שולמית אלוני, לא נאמר דבר על רבנים, דיינים או כפייה דתית; גם לא נאמר בה שהמדינה תהיה "מדינה יהודית". המגילה הבטיחה – מדינת כל אזרחיה. השנה, מציינת מדינת ישראל שישים שנה להקמתה. איש אינו מזכיר את "העם העברי המתחדש בארצו"; המדינה חוזרת אל הגטו, אל היהדות האורתודוכסית, ושלטונה של הרבנות הפונדמנטליסטית מעמיק. שולמית אלוני, ממניחי היסודות לזכויות האזרח בישראל, בוחנת את ההבטחה והתקווה הגדולה שליוו את מקימי המדינה; היא מעמתת את השאיפות הנשגבות עם דמותה ואורחותיה של המדינה בימינו אלה, ומגיעה למסקנות קשות. הדמוקרטיה הישראלית, כך היא מספרת לקורא, מאוימת ומתכרסמת. ישראל הפורחת, החופשית והנאורה, שהתהדרה במחקר ובקידמה, מנמיכה את קומתה בפני הרבנים, החרדים והמתנחלים, התובעים לעצמם הכול בשם הדת. בשם שמים הם קושרים את כלל אזרחי המדינה בעבותות של בערות ושנאת האחר. שולמית אלוני, הלוחמת האמיצה והוותיקה, קוראת להתייצב מול מציאות חיינו, במסמך נוקב שאינו ירא מאמיתות קשות. שולמית אלוני היתה חברת כנסת בשנים 1996-1965, ואת עיקר מרצה וזמנה ייחדה ליוזמות חקיקה בתחום זכויות האזרח, לקידום מעמדה של האישה בישראל ולזכויות המיעוטים בה. היא כתבה ספרים בנושאים אלה והרבתה לפרסם מאמרים נוקבים בסוגיות היום בעיתוני ישראל. בשנת 2006 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון, ובשנת 2000 היתה כלת פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומתה לחברה בישראל "לאור מאבקה לזכויות האדם והאזרח, לדמוקרטיה ולשלום"....

5.
6.
7.
8.
9.
10.
11.
12.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ