ביקורת ספרותית על דמוקרטיה באזיקים מאת שולמית אלוני

---

שולמית אלוני, חברת כנסת בין השנים 1996-1965. זוכת פרס ישראל. נלחמה רבות למען זכויות האדם.
לקראת הבחירות הבאות לכנסת ולרשות ממשלה זה נראה כרעיון טוב ללמוד את רזי השיטה מפי שולמית אלוני.

השפעתם של מיתוסים על חיינו:
לכול עם יש את המיתוסים שלו. עצלנו האמונה בתנ"ך על שלל סיפוריו מלבים יצרים
ששולמית אלוני הגדירה- "בעוד שהמיתוסים מימים עברו מורישים אמונות ודעות,
יסודות משפט, נהגים ודרכי התנהגות, יש בהם גם סכנה של בריחה מהמציאות
ומבעיות מעשיות המחייבות שיקול דעת רציונלי, ויש להתגבר על געגועים לתפארת עבר, שהייתה או לא הייתה."
(ע"מ 24).

בטרם מדינה:
העלייה הראשונה והשנייה מרוסיה ומפולין והתאגדות עובדים. אלוני מתארת את תחילת היישוב בארץ לפני קום המדינה.
החלק הכי חשוב בפרק- הסכם בין ראש היישוב- דוד בן גוריון והדתיים בארץ במסמך הסטטוס-קוו
בו מפתיח בן גוריון על יום השבת כיום מנוחה וצביון לאומי דתי בגינו הדתיים לא יפתחו במהומות.

הכרזת העצמאות:
ב-14 במאי 1948, עם סיום המנדט מליאת הנהגת היישוב מפרסמת את הכרזת העצמאות:
"מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתת על יסודות החירות,
הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה
בלי הבדל דת,גזע ומין, תבטיח חופש מדת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על
המקומות הקדושים של כל הדתות ותהא נאמנה לעקרונות של מגילת האומות המאוחדות."
(ע"מ 51).
זוהי הפסקה המכוננת שלא נתגשמה במדינה לזעמה של אלוני (אני מודע באכזבתי האישית).
בכריכת הספר מצוטטת הפיסקא, כאשר נמחקים הסעיפים שהמדינה לא טרחה
לעקוף במרוצת השנים.
אלוני מסבירה למה לא "מדינת היהודים", אלה "ישראל" ומתעקבת על סדרי חוקה ומשפט
(הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת).

השנים המעצבות 1961-1948:
החלק החשוב בפרק- "ברית מפא"י-דתיים:
מפא"י קיבלה 46 מנדטים ו16 מנדטים לדתיים.
באותה תקופה עלתה הסודיה "מיהו יהודי", הדתיים קיבלו שלל פריוולגיות.
מהבחירות לאסיפה המכוננת בינואר 1949, ועד 1961, מועד הכנסת החמישית
נפלו עשרה ממשלות בעקבות דרישות הדתיים.
אלוני מציינת שבשנים הראשונות היו 46 חברי-כנסת שנולדו ברוסיה,
ו37 ח"כ ילידי פולין. 74 מהח"כ עלו בשנים 1932-1904
ו18 עלו בין 1939-1933.
דרישות הדתיים הביאו בשלטון שרת לחיקוק בתי הדין הרבניים,
כאשר האישה היא "רחוש" הגבר וחוקק "חוק השבות",
המתכונת של שנת 1950 הייתה לכול יהודי שלא מתגורר בארץ,
משנת 1970 רק לאלה שאימם יהודיה, אחרת מחויבים בתהליך משפיל וארוך של גיור.

מחברה אזרחית לעדה דתית:
בשנת 1953 חוקק חוק "בתי דין רבניים". הרבה נשים נאסרו נישואים (גרושות, מסורבות גט).
ב-1960 שונה חוק השבות, הותנהתה האזרחות במי שאמו יהודייה.
אלוני מביאה את "הרשימות השחורות" של בתי הדין הרבניים-
איזה רב מחוק בפי הרבניים בגן מילוי תפקידו שלא לשביעות רצונם.
בתיקון לחוק השבות מ-1970 נמצאו יותר מ400,000 איש מסורבי חיתון.
בשאלה "מיהו יהודי" נהג נשרד הדתות והפנים לחכור את העולים, לברר האם האם יהודייה.
הספר "דמוקרטיה באזיקים" יצא לפני החוק במבורך שרק לציין אם האזרח ישראלי או לא.
לפני מעשי החוק רשום המוצא, הלאום, אם יהודי או לא.
במקרה והאם לא יהודיה ירשם האזרח בדת והלאום של האם.
במקרה של גירושין, עשו בתי הדין הרבניים
כול שביכולתם להעביר את הילד לחינוך החרדי.

השנים הראשונות:
אלוני מתארת את שליטת מפא"י, גלי-העלייה, הסכם השילומים המקומם
והזעם בשמאל מהתייצבות השלטון לצד ארה"ב.
הבג"צ של קול העם, ששבר את הצנזורה של השלטון.
השלטון הצבאי סביב האוכלוסיה הערבית,
הצלחת אלוני בתוכנית הרדיו הפופולרית "מחוץ לשעות הקבלה"
והצתרפותה לציערי מפא"י.

מאבק בין-דורי ופילוג מפא"י:
בשנת 1963 פרש בן גוריון לשדה בוקר. במקומו כאמור עלה משה שרת.
אלוני מתבקשת ע"י ראש הממשלה הבא- לוי אשכול להצתרף.
היא דרשה כינון מועצה צרכנית ומצא "חובות המדינה וזכויות האזרח".
היא נבחרה (מפא"י קבלה 47 מנדטים, אלוני במקום ה-42).
בקשתה הראשונה התקבלה במהירות,
לגבי זכויות אזרח הסוגיה הייתה מורכבת בהרבה.
דרישותיה של אלוני ופעילויות הכנסת החמישית:
("השלמת מערכת חוקי יסוד", "חוק זכויות האדם והאזרח", "בירור תלונות האזרח נגד השלטונות",
"האשה במדינה", "שילוב האזרחים הערבים והדרוזים", "שיקום והסדר בעיית הקרקאותת- שנלכחו מהערבים,
"הקלת הממשל הצבאי") זכו למענה וקידום לאחר עליית לוי אשכול לרה"מ.
בכנסת השישית, בהנהגת אשכול זוכה צה"ל במלחמת "ששת הימים" כאמור.
בשנת 1969, לאחר מות לוי אשכול עולה אויבתה של אלוני גולדה נאיר לרה"מ.
היא ואלוני נלחמות אחת בשנייה, גולדה מתייצבת לצד הדתיים
המגדירים את גולדה כ"נביאה" בכדי שתתאפשר ישיבה בממשלה עם רה"מ אישה.
מקרוביה של גולדה שולטים במדינה "במטבחון של גולדה".
היא מתמסרת להם ונותנת את התיקון לחוק השבות ב1970.
שלטונה של גולדה, שלא מוכנה להחזיר שטחים, באה לסיומה
ב-1974. מלחמת "יום הכיפורים" העקובה מדם בתולדות ישראל מביאה לנפילת הממשלה.
לאורך הפרק מובא המעבק במפא"י בין בני העלייה לפני קום המדינה לעומת שמעון פרס, יצחק רבין
ורבים מבני תש"ח, הצעירים המעוניינים לקחת את שלטון המפלגה.

ממשלת רבין הראשונה:
אלוני מקימה ועומדת בראש ר"צ. היא נכנסת לשנה (ופורשת לאחר מיכן) לממשלת רבין.
בממשלה זה עולה יוזמה אמריקנית-ירדנית להעביר את השטחים לירדן לטיפול הקמת מדינה פלסטינאית.
רבין הבטיח לגולדה לפני שניהייה לרה"מ לא לתת לדבר לקרות ואלוני מציינת על אובדן הזדמנות ההיסטורית.

המהפך הגדול:
בשנת 1977 כאמור מתרחש המהפך הגדול- מפא"י נופלת ובמקומה עולה לשלטון הליכוד.
אלוני משווה את בגין לא לז'בוטינסקי כאם למוסליני. בגין מייד מתחבר לדתיים.
האחיזה של נוער הגבעות, "מאז המלחמה הזאת, נייהנו פחות ישראלים ויותר יהודים..".
תחילה השלטון עושה את ההסכם השלום ההיסטורי עם מצרים לשביעות רצון מרבית העם.
(כמובן של לא את הדתיים, אחוזי "ארץ א"י השלמה").
לאחר הבחירות לכנסת העשירית (1981), בה בגין תוקף את המער"ך והקיבוצים, דרך
מרפסות להדי ההמון של קיצוניים פנאטים ודתיים הסוגדים לו.
אלוני כותבת- "חובה ללמוד היטב את ימי הבחירות של 1981 כדי להבין כיצד
ניתן לרצוח דמוקרטיה וממה יש להיזהר" (ע"מ 244).
מאיר כאנה נבחר לכנסת .
לאחר מיכן יוצא כאמור למלחמת לבנון הראשונה, לבנון נהרסת ומתבצע טבח
"סברה ושתילה" של האוכלוסיה הנוצרית במוסלמית בלבנון.
הביקורת מבית ומבחוץ, כאשר "שלום עכשיו" פוקדים את מעון בית רה"מ
מאלצת את בגין להיתפתר.

ימי ממשלת האחדות, 1990-1984:
שלטון האחדות הלאומי בין העבודה לליכוד, עדין שם דתיים בממשלה (כאמור "התרגיל המסריח").
אלוני מציינת את עליית "נוער הגבעות" והדתיים כזרם המוביל ונפילת אנשי הקיבוץ כ"צבר הקלאסי".
שנות ה-80 מתאפיינות בגילויי אלימות וחזרה בתשובה מסיבית.
ב-19 בדצמבר החלה ה"אינתיפאדה" ("התנערות") הראשונה.
אלוני שוקדת כבר כמה ממשלות להביא את חוק האזרח כחוק יסוד, לבסוף הדבר
נופל בכך שפרס לא מעוניין בכך.
"התרגיל המסריח" בו הדתיים לוכחים את הכסף שמביא להם פרס, אבל מבריזים לו.
לאחר מיכן ייתול שמיר את השלטון עד 1992.

מדמוקרטיה נאורה לאתנוקרטיה:
המדינה הוכרזה באותן שנים- "מדינה יהודית דמוקטית" (ולא מדינת "כול אזרחיה").
מתואר השלטון של הדתיים על הצרכנות, בעיקר של מזון בארץ. האזרח החילוני
נאנה לטביעות ומה גם שנת שמיטה.
ממשלת שמיר שמה את הדגש על זכויות הדתיים, ישיבות הסדר, מתן תקציבים ללא שייג
למתנחלים ולדתיים, שרושמים את מי שהם רוצים כלומדים בישיבה (גם אם לא באמת)
כאשר משרד העוצר נכנע מראש לדרשתיהם.
עליית ש"ס כמפלגה דתית נוספת (לספרדים).
התאונה בכביש הבונים בה נהרגו 19 בני נוער (שר הפנים הדתי אמר שהכול בגלל המזוזות שהוחלפו בעקבות התאונה).
אלוני מסיימת את הפרק בהשוואה של הצפיפות לאומת הסגסוג של יישובים ערבים
לאומת היהודיים -" נצרת" הצפופה לאומת "נצרת עילית" היהודית.

ממשלת רבין ומה שאחרי:
ב-23 ביוני זכתה מפלגת העבודה ב-44 מנדטים ומר"צ ב-12 מנדטים.
מתחילים הסכמי אוסלו ובכך מסתיימת האינתיפאדה הראשונה.
יש עלייה בשכר למורים והשקעות רחבות בתרבות ובחינוך.
למרות זאת מחאת הציבור הדתי תופסת תעוצה.
כאמור רצח רבין בנובמבר 1995. אלוני אף תוהה מדוע היא לא הייתה "על הכוונת" בעצמה.

אחרי רצח רבין:
מ1996 ועד בחירת שרון לרה"מ הייתה עצבאה הן לכנסת והן לרה"מ.
לאחר ששיטה זאת לא תיקנה אף בעייה,בוטלה.
פרס, שדחה את הבחירות וניסה להרגיע ולפייס את הציבור לא נבחר.
במקומו נבחר בינימין נתניהו לרה"מ.
בשלטונו נעשתה הפרתה מסיבית.
עלו הדתיים-לאומים לשלטון והיו חפירות בעיר העתיקה,
התוצאה- עשרות הרוגים בהתפרעויות, בינהם 16 חיילי צה"ל.
אלוני מתארת את נתניהו לעילה:
"למעשה, נתניהו החל לממש את כל מה שמציין אריסטו בספרו פוליטיקה
(ספר 5, פרק 11) על מה שצריך טיראן (עריץ) לעשות, בין השאר, כדי לשלוט:

א.להיפטר מנכבדי העדה.
ב.לחסל את אנשי הרוח.
ג. לקיים רשת של מודיעין ומלשינים כדי שידע מה קורה בתחום שלטונו
(אריסטו לא שמע כל משאלי עם יומיים לבדיקת דעת הקהל)
ד.לכבד את האלים, את פולחנם ואת כוהניהם.
ה.לקיים אי שקט בגבולות כי אז נזקקים הנתינים למנהיגותו.
ו.לסכסך בין התושבים פשוטי העם לבין הנכבדים, לקומם עניים כנגד עשירים.
ז. ומעל לכל אלה, לא לתת אמון אפילו בחבריו הקרובים. ממילא הוא מוקף
בעדת חנפנים שאין לסמוך עליהם, ועל כן מוטב לו להתחבר עם יועצים זרים.
(ע"מ332).

אלוני ממשיכה להטיל ביקורת נוקפת בברק שלא הביא לכלום,
שרון שעלה להר-הבית והביא אינתיפאדה,
אולמרת המושחת.
היא מסיימת שמערכי א"י של פעם לא נשאר לדור תש"ח דבר
מפעם. היום הכול "קפטליסטי דרווניסטי"- כוח וכסף.

כנראה שבבחירות הקרובות, גנץ ולפיד רוצים להיוות בדיוק כמו נתניהו ואפילו גבאי לא יודע מה להחליט-
לצאת מהבית עם או בלי כיפה.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על דמוקרטיה באזיקים