"אהה... אבל זה ספר ילדים," כך הגיב הקורא האחרון שהמלצתי לו על הספר, אדם מבוגר ומהוגן, כשהוא תולה בי מבט טמום מבע, משתהה ומשתאה. ואכן, באתר של הוצאת הקיבוץ המאוחד, בה ראה הספר אור, נכתב כי הוא מיועד לגילאי 10-15. כמה שהשיוך הזה חוטא לספר. אני חושב שקוראים מבוגרים רבים עשויים למצוא בספר עניין, טעם והנאה, כפי שאני מצאתי בו. אם הסקירה שלי תביא אתכם לקרוא את הספר הנפלא הזה, שפשוט שבה אותי בקסמיו, דייני

"טרז מחכה לאות"- ואילו אנחנו מחכים ש<mark>דורית אורגד</mark> תלמד לכתוב סיפור ברמה טובה.
לכאורה הספר מבטיח גדולות ונצורות. אך בפועל האכזבה גדולה.
אורגד לקחה סיפור אמתי על אניית משא יוונית "אגינה ניקולדיס" שהסיעה מעפילים.
(לא אגלה את ההמשך) והפכה אותו ל"רומן למשרתות" זול.
ממש כישרון.
בכל זאת אעניק לספר 3 כוכבים, כי אין 2.5 כוכבים.
אפשר לוותר

ספר חמוד ביותר.
רכשתי אותו בערימה של המבצעים מזמורה ביתן, ושמחה להיות זו שכותבת ביקורת ראשונה.

בכריכה האחורית מסופר על צעיר לונדוני ממשפחה עשירה נוסע לארץ ישראל בסביבות המאה ה-19 ועקבותיו נעלמים, כשאביו נפטר נוסע דודו לחפש אותו בשביל הירושה, כיוון שהיה בן יחיד.... במילים אלו מתחיל הספר.
קורותיו של הדוד מסופרים מפיו ברגע שחוזר חזרה ללונדון. הוא מתאר את המקומות בארץ שביקר, הוא מספר מדוע חזר עם

הספר המקסים הזה מספר על העיר טבריה בתקופת המעבר בין השלטון הצלבני לשלטונו של צאלח א-דין האיובי. הסיפור כתוב מנקודת מבטו של נער יהודי שחי עם משפחתו בטבריה וחווה את המלחמה בין הצלבנים לצלאח א-דין על בשרו. הספר משלב בתוכו תמונות של מבצרים צלבניים מהארץ, וכל מיני פריטי מקור ממוזיאונים בעולם. וזה ממש מקסים לראות את הדברים תוך כדי הסיפור.
העלילה לוקחת את הקורא כאלף שנים אחורה, אל עולם שבו אנשים חיים חי

אני מחזיקה בדעה די חיובית על עצמי, שאני לא טיפשה.
אבל לפעמים אני מוכיחה לעצמי שאני כזאת מטומטמת.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

הרומן שלי ושל הספר הזה התחיל ברע, נמשך ברע, ונגמר ברע. מה שמוכיח שאני ממש מטומטמת, שלא עזבתי אותו ברגע שהתחלתי לפהק.
אז שוטטתי לי להנאתי בספריית בית הספר, אוכלת סוכר על מקל מאיזה דוכן סוג ח' בתחתית של צ'רינג קרוס.
הספרנית קטנת העיניים והאמונה צמצמה את עיניה עוד יותר

ספר ילדות מופתי.
אחד הספרים שהשאירו עליי רושם עמוק.
מומלץ לילדים ומבוגרים כאחד.